כשהחיים נקטעים באחת, והמילים נגמרות, יש דבר אחד שעדיין מצליח להחזיק את הזיכרון: מוזיקה. עבור משפחות שכולות רבות השירים שהשאירו אחריהם יקיריהן הופכים לנחמה, לצוואה, לפיסות חיים. כך בדיוק פועלות משפחותיהם של ענר שפירא ואמיר לביא ז”ל, שני יוצרים צעירים שנפלו – אך הותירו אחריהם עולם של צלילים, לחנים ומילים שממשיכים להתנגן גם כשקולם איננו עוד. בין אם מדובר באלבום מלא שירים, בפלייליסט שהוכן מראש או בפסטיבל שלם שנבנה לזכרם – המוזיקה משמשת עבור המשפחות השכולות גשר רגשי חי, שמחבר בין מה שהיה למה שנשאר.
בראיון אישי לספירלה מספרות טליה שפירא – אחותו של ענר, ורחלי לביא – אמו של אמיר, על נוכחותם החזקה דרך המוזיקה, ואיך הצלילים הפכו לא רק להנצחה, אלא לדרך להמשיך לאהוב, לזכור ולחיות.
אמיר לביא ז”ל
אמיר נולד ב-17 באפריל 2004 וגדל בשכונת עין כרם בירושלים. בן בכור לרחלי ואלעד, ואח לתמר. בוגר תיכון יאסא לאמנויות, שם פיתח את כישרונו בציור ובמוזיקה. אמיר ניגן, כתב, ערך פלייליסטים והיה ידוע כמי שידע למצוא את השיר הנכון לכל רגש ורגע. במהלך שירותו הצבאי בגדוד 50 נפל בקרב במוצב סופה בשבעה באוקטובר 2023.
חודשיים קודם לכן, יצר “פלייליסט לוויה”– אוסף שירים שיביע את מה שהוא רצה שיישאר ממנו: אהבה לחיים, שמחה, ועומק. לאחר מותו הקימו משפחתו וחבריו את עמותת “אמי”ר” – ראשי תיבות של אמנות, מוזיקה, יצירה ורוח – שממשיכה את דרכו בדרכים מוזיקליות וקהילתיות.
ענר אליקים שפירא ז”ל
נולד ב-12 במרץ 2001 בירושלים. בן למשה-חיים ושירה שפירא והבכור מתוך שבעה אחים, ביניהם טליה. ענר היה אמן של מילים, צלילים ודמויות – יוצר שבנה עולם אישי של היפ הופ, רגש ואמת. ניגן מילדות בפסנתר, כתב שירים מגיל צעיר, ובמהלך שירותו הצבאי החל להקליט באולפן הביתי שהקים לעצמו. לצד ההכנות לשירות קרבי, הפיק לבד טקסטים מוזיקליים שנגעו בחיים עצמם – אהבה, קושי, זהות.
ענר שירת כסמל ראשון בסיירת “עורב” של חטיבת הנח”ל, ונפל בשבעה באוקטובר 2023. ענר השתתף בפסטיבל ‘הנובה’ ונפל בעת שהגן על מיגונית ליד קיבוץ רעים שבה תפס מחסה. לאחר מותו, משפחתו הוציאה לאור את האלבום שעליו עבד: ‘מחפש אהבה’, שכלל שירים שכתב, הלחין והקליט. דרך השירים, אתר ההנצחה והיצירה האמנותית שהשאיר, ממשיכים בני משפחתו וחבריו לחיות את קולו, דרכו ואהבתו לאדם.
“אנחנו מנסים להראות את ענר כמו מי שהוא היה, לא רק כגיבור שכולם מכירים. האלבום משקף כמה הוא היה כנה ואמיתי, יש דברים לא קלים בשירים שלו אבל הוא לא מפחד להביא את האמת שלו ולהוציא אותה החוצה“
המוזיקה בילדותם
עוד הרבה לפני שידעו לנסח את עצמם במילים, אמיר לביא וענר שפירא כבר ידעו לדבר דרך מוזיקה. שניהם גדלו בבתים שבהם המוזיקה לא הייתה רק ברקע – אלא שפה נוספת, טבעית, שדרכה ביטאו רגש, שייכות וזהות. שניהם – כל אחד בדרכו – הפכו את המוזיקה לעוגן יצירתי, אישי ועמוק, שכבר בילדותם נרקם עם הזהות שעתידה להישאר גם לאחר לכתם.
“אמיר היה גם מוזיקאי”, מספרת רחלי, אמו. “השפה הראשונה של אמיר הייתה אומנות, הוא היה קודם כל אמן וצייר מאוד מוכשר. השפה השנייה שדרכה הוא עיבד מחשבות, תחושות ורגשות הייתה המוזיקה, שהייתה מגוונת מאוד ומזוהה איתו. אנחנו בית שאוהב מוזיקה, אמיר כמעט ולא שמע שירי ילדות. שירי הילדות שלו היו שירי רוק, ומוזיקה שאהבנו במשפחה, להקות לועזיות ועבריות”.
רחלי, אימו של אמיר ז”ל: “הוא אמר לי: ‘אני רוצה שתשימי את זה בלופ בשבעה שלי, שכולם ירקדו. השארתי שיר אחד שתוכלו לבכות – וזה השיר של עידן עמדי, ‘נגמר'”
רחלי מספרת כיצד כבר בגיל ארבע, בנסיעה מהגן, בחר שיר של גידי גוב וביקש לשלוח אותו לדודה שלו: “ככה הבנתי שהוא מעביר אהבה דרך המוזיקה, ושם הכול התחיל. הוא אהב המון סוגי מוזיקה, הוא היה אדם רב-גוני, גם חנון וגם ערס, גם חילוני אבל גם עם זיקה ליהדות, גם אמן מרחף, אבל גם ביצועיסט. האנשים שסבבו אותו גם היו אנשים מאוד מגוונים, שונים ממנו ודומים לו, וזה בא לידי ביטוי גם במוזיקה. הוא שמע ואהב מאוד מטאל, ומצד שני גם אהב את זוהר ארגוב. אם אני צריכה להגיד מה הוא הכי היה – זה רוקיסט”.
אצל ענר, האהבה למוזיקה התפתחה מגיל צעיר דרך נגינה בפסנתר, ובהמשך התעצבה סביב תרבות ההיפ הופ והראפ. הוא כתב טקסטים אמיתיים, חדים, מלאי רגש ונוכחות. “בהתחלה הוא היה מקליט לעצמו בפלאפון את הטקסטים שלו”, מספרת טליה, אחותו. “כשסיים את הלימודים הוא נרשם למכינה והיה בגיבוש לסיירת מטכ”ל, נפצע ופרק את הכתף. הוא עבר תהליך שיקום ארוך כדי שיוכל להתגייס. בזמן הזה הוא קנה לעצמו אולפן ביתי וציוד ומשם הוא הכול התחיל. כשהוא היה חוזר הביתה מהצבא הוא היה נפגש עם חברים, או פשוט נמצא בחדר באולפן בבית ויוצר שירים”.
יצירה שהפכה להנצחה
ענר ואמיר השאירו אחריהם יצירות שלמות, אותנטיות, שממשיכות לדבר בשמם ולספר את סיפוריהם. אמיר אהב מאוד להכין פלייליסטים, היו לו כאלה לכל תקופה ומצב, הוא היה גאון בזה”, מספרת רחלי. “הקמנו אתר להנצחתו שבו מופיעים כמה מהפלייליסטים המובחרים שלו. הוא סידר אותם לפי 32 שעות של רוק ישראלי, של הגיטריסטים הכי טובים לפי עשורים, ואפילו פלייליסט לוויה שהוא הכין מבעוד מועד”.
רחלי משתפת כי פלייליסט הלוויה שהכין הפך לצוואה מוזיקלית, המשמש כמקור למפעל הנצחתם יום יום. “הוא אמר לי: ‘אני רוצה שתשימי את זה בלופ בשבעה שלי, שכולם ירקדו. והשארתי שיר אחד שתוכלו לבכות – וזה השיר של עידן עמדי, ‘נגמר'”. באמת השמענו את השיר בלוויה, באזכרות שלו אנחנו עושים הכנה לאנשים שהולך להתנגן שיר שמח, אבל זוהי צוואתו של אמיר. הוא ממש ביקש לא להוריד את הדגל לחצי התורן”.
הפלייליסט הזה, שהורכב בעיצומה של תקופה קשה בשירותו הצבאי, כולל שירים שנעים בין ציניות וכאב לאהבת החיים, והוא ממשיך להתנגן באירועים ובאתר שהוקם לזכרו. “אני חושבת שהתובנה של השנאה שהוא ראה פעם ראשונה בצבא, וההבנה שזה עלול לקרות – גרמה לו לרצות להיות מוכן”, משתפת רחלי בכאב, “הוא השאיר את צוואתו בחיים כחודשיים לפני השבעה באוקטובר”.
רחלי ובעלה מושקעים עד היום בעשייה להנצחתו. הם הקימו כאמור את עמותת “אמי”ר” על שמו, פסטיבל רוק נולד ברוחו, וחדרי מוזיקה קמים באזורים פגועים כדי לרפא בעזרת מה שאמיר הכי האמין בו – המוזיקה. “פסטיבל אמיר התקיים השנה בפעם השנייה”, מספרת רחלי. “פסטיבל רוק ואומנות שדרכו אנחנו מצליחים לתרום ולסייע לארגונים ולאוכלוסיות שזקוקות לעזרה ברוח של אמיר. אנחנו מנציחים אותו בדרכו וברוחו כמו שהוא רוצה ואהב ולפי הבקשה שלו, עם מוזיקה טובה ובשמחה ובעשיית הטוב”.
ענר שפירא הותיר אחריו עולם מוזיקלי עשיר. לאחר מותו, הוציאה משפחתו את האלבום שעליו עבד במשך תקופה ארוכה – ‘מחפש אהבה’, שכלל שירים שכתב, הלחין והקליט בעצמו. “השנה הוצאנו את האלבום שזה מה שהוא הכי עבד עליו ורצה”, משתפת טליה, אחותו. “אנחנו מנסים להראות את ענר ואת מי שהוא, ולא רק לצייר אותו כענר הגיבור שכולם מכירים – אלא להראות דרך השירים את האהבה שלו למוזיקה ולאומנות, לאהבת האדם, והאהבה לירושלים שאפשר לשמוע הרבה בשירים שלו. האלבום ממש משקף את מי שהוא היה, אדם מאוד כן ואמיתי, יש דברים לא קלים בשירים שלו אבל הוא לא מפחד להביא את האמת שלו ולהוציא אותה החוצה”.
רחלי, אימו של אמיר ז”ל: “הוא אמר לי: ‘אני לא רוצה שתשבו ותבכו. אני רוצה שתשמעו מוזיקה’. אז אנחנו באמת שומעים וגם רוקדים“.
לצד המוזיקה, טליה הקימה אתר הנצחה לזכר ענר, שבו נמכרים ציורים שצייר וחולצות שעיצב – המשך ישיר של קולו, טעון באהבת האדם ואמת יצירתית. “מעבר למוזיקה של ענר שאפשר למצוא בספוטיפיי, רצינו להראות את הציורים שהוא צייר. כשהוא היה במכינה הוא הוציא חולצה עם ציור שהוא צייר ומכר אותה בעיקר לחברים. הייתה לו מין מחשבה שברגע שהוא יוציא את האלבום שלו הוא גם יוכל להוציא ליין של חולצות עם ציורים שהוא צייר בעצמו. לכן החלטנו שרוב האתר יתמקד באומנות שלו וביצירות שלו שמפורסמות למכירה. ואנשים יכולים לרכוש כחלק מההנצחה שלו”.
המוזיקה ככוח חיים למשפחות
“אנחנו מקפידים לקיים כל סופ”ש מפגשים של חברים שלו שמגיעים וישנים ומוציאים את הגיטרות שלו ומנגנים את השירים שהוא אהב”, מספרת רחלי. הפלייליסטים שאהב, השירים שהשמיע בבית – כולם הפכו לסוג של נוכחות. לא זיכרון סטטי, אלא קשר מתמשך. “הוא אמר לי: ‘אני לא רוצה שתשבו ותבכו. אני רוצה שתשמעו מוזיקה’. אז אנחנו באמת שומעים וגם רוקדים”.
אצל טליה, גם שירים שלא הכירה קודם, הפכו פתאום לחיבוק. “אני חושבת שבאופן כללי מוזיקה היא מאוד מרגיעה ועושה טוב לכולם, אצלנו בבית אנחנו עוד יותר מתחברים למוזיקה בגלל שאנחנו יודעים שזה דבר שהוא הכי אהב וסבב סביבו. אנחנו שומעים המון שירים שלו שעוד לא יצאו עדיין, ענר כתב המון טקסטים ומתוכם יש 64 שירים שהוא הקליט – אז אנחנו שומעים אותם כל הזמן”.
אצל שתי המשפחות, הצלילים הפכו לא רק להנצחה – אלא למקור של חיות. “המוזיקה לא הפסיקה להתנגן אצלנו אף פעם וגם לא תפסיק, היא חלק מאמיר, מהמוזיקה ומהחיות שלו, פסקול חייו”, אומרת רחלי.
