מאת לירז גוסלקר ושי שגב
נושא הפערים בין הפריפריה למרכז הארץ מלווה את השיח הציבורי כבר שנים – ובמיוחד את השיח התקשורתי. מה קורה כשסיפור חשוב קורה במרכז לעומת סיפור דומה שמתרחש בפריפריה? בפריפריה בכלל, ובפזורה הבדואית בנגב בפרט, מתרחשים סיפורים שלא תמיד, אם בכלל, יפתחו מהדורה או יגיעו למסך הטלוויזיה.
בביקור שערכנו בכסייפה, נחשפנו לביקורת קשה ולתחושת נטישה, גם מצד התקשורת הארצית. חוסיין ויחיא אזברגה, תושבי כסייפה בנגב, משתפים אותנו במציאות תקשורתית שכמעט לא קיימת. לדבריהם, גם אירועים משמעותיים כמו שריפה, תאונה, או אפילו מקרה של החייאה, לרוב אינם מגיעים לידיעת הציבור הרחב.
“אין לנו הסברה”, אומר חוסיין, “אם יש סיפור, מקרה, משהו שמציק פה – אין איפה להוציא את זה החוצה. אתה תשמע על אירועים כאלה רק מפה לאוזן. בתקשורת הארצית זה לא קיים”. יחיא מוסיף שאפילו בתוך היישובים עצמם אנשים לעתים לא יודעים מה מתרחש.
חוסיין אזברגה, כסייפה: “אם יש סיפור, מקרה, משהו שמציק פה – אין איפה להוציא את זה החוצה. אתה תשמע על אירועים כאלה רק מפה לאוזן. בתקשורת הארצית זה לא קיים”
בעיני השניים, מערכת החינוך היא אחד הגורמים המרכזיים שמעצימים את הנתקים. חוסיין, המשמש כראש ועד ההורים בבית הספר של בתו, מתאר דור של תלמידים שלא שולט בעברית בסיסית. “עברית אפס” הוא אומר. תלמידים מתקשים להבין הנחיות בסיסיות או לקבל שירותים יומיומיים. לדבריו, יחסי המורים-תלמידים נשחקו לחלוטין: “התלמידים מנצלים את הקרבה לרעה. אתה יכול לראות מורה מעשן ליד תלמיד. אין היררכיה. אין משמעת”. היעדר השפה, כך הם טוענים, סוגר את שערי התקשורת בפני צעירים מהפזורה כבר בנקודת הפתיחה.
אל החסם החינוכי מצטרף חסם פיזי. יחיא מתאר תשתיות בסיסיות שאינן מתפקדות: כבישים שלא מאפשרים מעבר, חשמל שנופל “ממעט גשם”, שכונות ללא תשתיות חוקיות ומיגון שאינו קיים. בשילוב עם היעדר סיקור תקשורתי, בעיות בסיסיות פשוט אינן מגיעות לידיעת הציבור או לידיעת מקבלי ההחלטות. “מדברים על זה יומיים וזהו”, אומר חוסיין, “זה נעלם כלא היה”.
לתוך כל אלה נכנסת תחושת נטישה עמוקה. חוסיין, בן למשפחה שכולה, מסכם במרירות: “אנחנו אוהבים את המדינה ונותנים לה הכול. אבל כשאנחנו צריכים משהו בסיסי – אין מי שיראה אותנו”. לדבריו, גם הפוליטיקאים שאמורים לייצג את החברה הבדואית “לא עוסקים בבעיות שלנו באמת, אלא בעניינים שלא קשורים לחיים כאן”.
לא מדובר בתחושות אישיות אלא בנתונים מגובים. מחקר שערכה עמותת סיכוי-אופוק (לשוויון ושותפות) מצביע על כך שעיקר הסיקור התקשורתי של החברה הבדואית בנגב הוא שלילי. כ-58% מהאייטמים עוסקים בפשיעה ופלילים. נושאים אזרחיים, חברתיים ובריאותיים זוכים לחשיפה מצומצמת. גם כאשר סוקר משבר הקורונה למשל, כמעט שליש מהאייטמים הדגישו חוסר ציות להנחיות. במקביל, הייצוג הקולי של תושבי הפזורה נותר מצומצם – רק 16% מהסיקור כלל דוברים בדואים, ורק מיעוט הוצגו כמומחים.
עורך “אולפן שישי”, רון ירון: ״אין מחלוקת שאת רוב הציבור, אם אנחנו נאהב את זה או לא – לא מעניין אותו מאוד לדעת מה קורה כרגע בפזורה הבדואית”
דוד פרץ כתב “ישראל היום”, שמסקר את הפזורה הבדואית והפריפריה מזה שנים, מתאר קושי דומה בהבאת סיפורים מהשוליים אל מרכז הבמה: “הרבה פעמים אתה צריך למשוך בחוטים כדי שהסיפור יגיע לקדמת הבמה. אם זה היה קורה במרכז, אותו סיפור בדיוק, לא היית אפילו צריך למשוך בחוטים, זה היה פותח (את המהדורה)”.
רון ירון, עורך “אולפן שישי” ב”חדשות 12″ טוען בפנינו שהבחירה אילו כתבות משודרות במהדורה אינה נעשית לפי מיקום גיאוגרפי. “מטבע הדברים האקשן הפוליטי והמדיני מתרחש במרכז, ומטבע הדברים התקשורת הולכת לזה, אבל אנחנו לא מקבלים החלטות לפי זה”. כאשר נשאל על ידינו מדוע הפזורה הבדואית כמעט ואינה זוכה לסיקור השיב: “בסוף הזמן הוא מוגבל, ובזמן המוגבל אתה צריך באמת לנסות לקלוע. אני מאמין בשילוב בין חשוב למעניין. חשוב, זה יכול להיות גם לא מעניין. ואין מחלוקת שאת רוב הציבור כרגע, אם אנחנו נאהב את זה או לא – לא מעניין אותו מאוד לדעת מה קורה כרגע בפזורה הבדואית”.
בנוסף ירון מציין את חשיבות הנוכחות של עיתונאים במיקומים גיאוגרפיים שונים כך שהנוכחות של אזורים מרוחקים תהיה משמעותית יותר על המסך וכתוצאה מכך בשיח, ומציין לדוגמה את דני קושמרו, מגיש ״אולפן שישי״: “במקור הוא מבאר שבע ונורא חשוב לו להביא את הקול של הפריפריה לפריים טיים, כמו הכתבה האחרונה על סורוקה”.
המציאות הזו מייצרת פער עמוק: סיפורים רבים בפזורה כלל לא מגיעים לעיתונות הארצית. לא משום שהם אינם חשובים, אלא משום שהם אינם נתפסים כמעניינים מספיק. העיתונות, כך נראה, פועלת בתוך מסגרת גאוגרפית ודמוגרפית ברורה. מי שנמצא מחוץ לה – נשאר בחוץ.
אבל לצד הביקורת על המדינה והתקשורת, חוסיין ויחיא מצביעים גם על בעיות פנים-קהילתיות: אלימות בחלק מהיישובים, מבנה משפחתי שאינו תואם את החוק, מערכת חינוך שחוקה ותשתיות רעועות. זו מציאות שגם כלי התקשורת מתקשים להיכנס אליה, לא רק בגלל חוסר עניין, אלא לעתים בגלל חשש ממשי מהשטח. כשהמורכבות פוגשת פחד, הפער בין האירועים לבין הייצוג שלהם על המסך רק מתרחב.
בסופו של דבר, הפזורה הבדואית אינה מוצאת את מקומה בתקשורת לא בגלל היעדר סיפורים, אלא בגלל מערכת שלמה של חסמים: גיאוגרפיים, חברתיים, חינוכיים ופנים-קהילתיים. כל עוד המציאות הזו לא תעמוד במרכזו של דיון ציבורי אמיתי, אזורים שלמים במדינה ימשיכו להתקיים מחוץ לפריים. זאת למרות שהם חלק מהחברה הישראלית ולמרות שההתרחשויות בתוכם יזלגו לחברה כולה, עדיין לא התרגלנו להסתכל לשם.
