דור ה-Z, כינוי לאנשים שנולדו בין השנים 1997 ל-2012, הוא הדור הראשון שגדל לעולם דיגיטלי מלא – רשתות חברתיות נעשו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלו, מידע אינסופי שזורם במן תחושה שאי אפשר להתנתק ממנו ותחושת חירום תמידית שמלווה ברעשי רקע. בישראל של לפני השבעה באוקטובר הדור הזה היה צורך פוליטיקה, אם בכלל, דרך טיקטוק ואינסטגרם. התדמית של דור ה-Z, שאני חלק ממנו, היא שהוא דור מנותק, דור שהפוליטיקה הייתה משהו מרוחק עבורו, כמעט ‘לזקנים’, משהו שלא באמת נוגע לחיי היומיום שלנו.
בישראל של 2025, מלחמות, משברים ומחאות הם חלק בלתי נפרד, אם נרצה או לא, גם מחיי היומיום של סטודנטים במכללת ספיר שמנסים להבין איך אפשר להיות מעורבים בעתידם מבלי להישאב לתסכול וייאוש. בשיחות שניהלתי עם סטודנטים במכללה עולה תמונה של דור שלא “קונה” את ההבטחות הישנות של הפוליטיקה – אבל גם לא מוכן לוותר על האפשרות להשפיע, בדרכים שמתאימות לו.
מאז השבעה באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, משהו בתודעה של דור ה-Z השתנה. פתאום כבר אי אפשר לומר “שפוליטיקה לא מעניינת אותנו”. רובנו רוצים להבין יותר, להיות מעורבים, לדעת מי מקבל החלטות בשמנו ומה באמת עומד מאחורי כל מהלך. כי אם יש משהו שהתקופה הזו לימדה אותנו, זה שלמרות שלעתים קרובות הכנסת מרגישה כמו לא יותר מבית האח הגדול, החלטות פוליטיות לא נשארות שם: הן משפיעות על החיים שלנו ישירות, על הכיס, על הביטחון והכי חשוב – על העתיד שלנו.
ראש המטה האזרחי, אליאב בטיטו: “יש דברים שהמדינה לא יכולה לעשות לבד. גוף אזרחי יכול לפעול בצורה חופשית יותר, להוציא מסרים חדים וברורים, גם כאלה שלא תמיד עומדים בכללים הדיפלומטיים המקובלים”
למרבה הצער, לצד הלהט להבין ולהשתתף, יש גם תסכול עמוק מהתחושה שלאף אחד שם למעלה לא באמת אכפת מאיתנו. המחשבה שהפוליטיקה תמיד הייתה זירה של אגו, אינטרסים וציניות היא דעה רווחת בקרב בני ובנות דור ה-Z מה שמותיר אותנו הצעירים בבלבול – האם הכניסה לזירה הפוליטית בעייתית לאלה שמנסים לפעול מתוך אידאולוגיה, והאם כדאי בכלל להיכנס למקום שבו ידחקו אותך או יערערו על האמינות שלך. התחושה היא שהריקבון מחלחל לכל המערכות במדינה, חוסר האמון במערכות גורם גם לנו הסטודנטים להטיל ספק בהחלטות שמתקבלות מלמעלה, ולתהות האם הן באמת משרתות את האינטרסים שלנו.
מתוך המצוקה הזאת הוקם המטה האזרחי של הקרן החדשה לישראל – גוף אזרחי שפועל מחוץ למערכת המפלגתית, ומבקש להשפיע על השיח הציבורי ועל קבלת ההחלטות באמצעות התארגנות אזרחית, פעילות בשטח ולחץ ציבורי. המטה, שהוקם בשבעה באוקטובר, ביום הראשון של המלחמה, מגלם תפיסה שהולכת ומתחזקת בקרב צעירים בישראל: חוסר אמון עמוק בפוליטיקה הממוסדת, לצד סירוב לוותר על השפעה, אחריות ומעורבות.
מערכת ‘ספירלה’ ראיינה את ראש המטה האזרחי, אליאב בטיטו, לא כמי שמדבר בשם דור שלם, אלא כדמות שמגלמת תופעה רחבה יותר. בטיטו, בן 27, יליד עפולה, לשעבר יושב-ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית ועיתונאי, הקים את המטה האזרחי בימים הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר. הסיפור שלו משקף את מה שרבים מבני דור ה-Z נמצאים כיום: ריחוק וציניות כלפי הפוליטיקה, אך גם תחושת אחריות שמכריחה לפעול.
בוא נתחיל מההתחלה, איך הגעת לרעיון של הקמת מטה אזרחי?
“עד השבעה באוקטובר, לא ראיתי את עצמי כמי שפועל בזירה פוליטית או ציבורית. עבדתי בהפקות, בעיקר בעולם חיי הלילה, והייתי גם כתב במעריב בתחומי הבריאות והחינוך. ואז, כמעט בן לילה, נחשפתי לשטף עצום של מידע שקרי על ישראל ברשתות החברתיות, גם מאנשים שלא נתפסו אצלי כאויבים או כשונאי ישראל.
“זה טלטל אותי. התחלתי להעלות תכנים בעצמי, לנסות להפריך, להסביר, לתת קונטקסט. חברים אמרו לי שיש לזה אפקט, והציעו לפתוח קבוצת ווטסאפ. בתוך דקות הצטרפו מאות אנשים, ואז אלפי אנשים שמעולם לא פגשתי, מכל מיני מדינות, שפשוט רצו לעזור – לתרגם, לכתוב, להפיץ, לפעול. בשלב הזה הבנתי שזה כבר לא משהו ספונטני, אלא גוף אזרחי שיכול לתת לכל האנרגיה הזאת כיוון”.
“לא חיכינו שמישהו מלמעלה ייקח אחריות. לכן בעיניי המטה זה גם התחלה של מודל אזרחי חדש, לא במקום המדינה אלא במקביל אליה”
הרבה צעירים מרגישים שהמטה האזרחי הוא לא פתרון – אלא סימפטום. תוצאה של אובדן אמון בפוליטיקה.
“אני מסכים שיש כאן סימפטום מאוד ברור של כישלון מערכתי. האמון במערכת נפגע קשות, ובצדק. אבל מבחינתי זה לא רק סימפטום, זו גם תגובה. לא חיכינו שמישהו “מלמעלה” ייקח אחריות. הבנו שאם אנחנו לא נעשה משהו עכשיו, בזמן אמת, זה פשוט לא יקרה. לכן זה בעיניי גם התחלה של מודל אזרחי חדש, לא במקום המדינה אלא במקביל אליה”.
אתה לא חושש שגוף אזרחי חזק דווקא מחזק את חוסר האמון בכנסת?
“לא. להפך. יש דברים שהמדינה פשוט לא יכולה לעשות לבד, בטח לא במהירות ובגמישות שנדרשות היום. גוף אזרחי יכול לפעול בצורה חופשית יותר, להוציא מסרים חדים וברורים, גם כאלה שלא תמיד עומדים בכללים הדיפלומטיים או הפוליטיים המקובלים. במאבק תודעתי, במיוחד מול שחקנים שלא מחויבים לאמת או לכללים, הכלים הממלכתיים לבדם לא מספיקים”.
אחד המאפיינים הבולטים של צעירים היום הוא רצון לפתרונות מיידיים. אתה מזהה חוסר סבלנות דורית כלפי המערכת?
“כן, אבל חשוב לומר שזה לא רק עניין דורִי. גם פוליטיקאים רוצים לראות תוצאות מיידיות, הישגים שאפשר להציג. הבעיה היא שבתחומים כמו שינוי דעת קהל, תודעה והשפעה – זה תהליך של שנים, לפעמים עשרות שנים. כששרים מתחלפים כל כמה חודשים, אין באמת יכולת לבנות מדיניות ארוכת טווח. כולם רוצים הישג כאן ועכשיו, וזה פשוט לא תואם את המציאות”.
אז בעצם דור שמחפש תוצאות פוגש מערכת איטית ומסורבלת?
“במידה רבה כן, אבל זה לא רק פוליטיקה. זה אופי של תהליכים. שינוי תודעתי לא עובד בקצב של רשתות חברתיות. אם נמשיך לצפות לתוצאה מיידית, נמשיך גם להתאכזב. האתגר הוא להבין את קצב המציאות בלי לוותר על האחריות לפעול”.
צעירים היום צורכים פוליטיקה דרך טיקטוק, אינסטגרם וממים. זה חיבור אמיתי או עיוות?
“הרשתות החברתיות הן זירה מורכבת ובעייתית. מצד אחד הן מאפשרות חשיפה, נגישות ועניין. מצד שני הן מוצפות בפייק, חצאי אמיתות ועיוותים. הבעיה הגדולה היא שזה לא נשאר רק שם. התכנים האלה מחלחלים גם לתקשורת הממוסדת. ראינו לא מעט מקרים שבהם גופי תקשורת רציניים דיווחו מידע שגוי כי הוא התחיל ברשתות. זו מערכת שמזינה את עצמה משני הכיוונים”.
על השינוי של הצעירים ביחס לפוליטיקה: “הדור הזה לא אדיש. הוא כועס – והכעס הזה מתורגם לרצון להשפיע ולשנות”
לפני השבעה באוקטובר לא היית קרוב לעולם הפוליטיקה – מה השתנה?
“מה שהשתנה זו לא בהכרח ההתקרבות לפוליטיקה, אלא ההבנה שאם אנחנו לא נעשה – זה לא יקרה. לא יהיה מי שיפתח חמ”ל תרומות, לא יהיה מי שידאג לציוד, לא יהיה מי שיטפל בזירה התודעתית. הפוליטיקה היא כלי, אבל היא לא המטרה. המטרה היא אחריות אזרחית ועשייה בפועל”.
אז פוליטיקה היא אמצעי, לא יעד?
“כן. פוליטיקה היא כלי אחד מני רבים. יש אנשים שזה הכלי הנכון עבורם, וזה מצוין. במקרה שלי, אני מרגיש שיש לי כלים אחרים להשפיע – אזרחיים, חברתיים, עסקיים. השפעה לא חייבת לעבור דרך הכנסת”.
אתה מזהה שינוי ביחס של צעירים לפוליטיקה?
“בהחלט. יש הרבה יותר מעורבות, הרבה יותר עניין, והרבה פחות אדישות. התחושה היא שאם לא ניקח אחריות – מישהו אחר ינהל אותנו, ולא בהכרח לטובתנו”.
יש תחושה ש“הכול אינטרסים”. זה משהו שאתה פוגש?
“יש תסכול גדול מאוד מהפוליטיקאים ומהמערכת, אבל לצד זה אני רואה גם תקווה. הדור הזה לא אדיש. הוא כועס – והכעס הזה מתורגם לרצון להשפיע ולשנות”.
אז הדור הזה ויתר על הפוליטיקה?
“ממש לא. הוא נכנס אליה בכל הכוח, רק לא דרך הכלים הישנים. הוא מחפש דרכים אחרות להיות פוליטי”.
מה הדבר הראשון שהיית משנה כדי שצעירים יחזרו להאמין?
“יותר שקיפות. תחושה שמישהו באמת מדבר אמת. וגם פתיחת המערכת לשחקנים חדשים, לרעיונות חדשים. ברור לי שנדרש רענון עמוק”.
אפילו החלפת דור בכנסת?
“כן. חד-משמעית. דור חדש, שפה חדשה, תפיסה אחרת.”
לסיכום, מה לדעתך הרגש שמוביל את הדור שלנו – כעס או תקווה?
“שילוב. הכעס מייצר אחריות, והאחריות מייצרת תקווה”.
