מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" מצאו את עצמם אלפי סטודנטים ואנשי סגל ברחבי הארץ מנסים לשלב בין שירות מילואים ממושך לבין החיים האקדמיים. במכללה האקדמית ספיר, שנמצאת בלב אחד האזורים שנפגעו יותר מכל מאז 7 באוקטובר, הפך האתגר הזה למציאות יומיומית קשה במיוחד.
מי שמלווה מקרוב סטודנטים משרתים היא רכזת המילואים הראשונה של המחלקה לתקשורת, ד"ר אלה בן־עטר, המשמשת כראש מסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת ונכנסת בימים אלה לתפקידה כראש המחלקה. בן־עטר שירתה בעצמה לא מעט במילואים בתקופה האחרונה כקצינת הסברה בפיקוד העורף. כך שמעבר לליווי הסטודנטים, היא חווה בעצמה את המעבר החד בין החמ"ל לעבודה במכללה ולעמידה מול הכיתה.
בראיון לספירלה היא מספרת על הדרך שהובילה אותה לעסוק בחוסן עוד לפני המלחמה, על המחיר שמשלמים הסטודנטים ואנשי הסגל שנקראים שוב ושוב למילואים, ועל התחושה שהמשימה החשובה ביותר שלה היא לדאוג שאף אחד מהם לא ייאלץ להתמודד עם האתגרים האלה לבדו.
"כשהחזירו אותי למילואים אמרו לי: 'תתרמי יום אחד בחודש'. חשבתי שזה משהו שאפשר לשלב עם המשפחה, העבודה והקריירה. אבל מאז 7 באוקטובר הכול השתנה"
ד"ר בן-עטר גדלה בדרום ומתגוררת בו כל חייה. היא נשואה ואם לשלושה ילדים. את התואר הראשון למדה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר במסלול רדיו, ולאחר מכן המשיכה לתארים מתקדמים באוניברסיטת בר־אילן. כשחזרה למכללה כחברת סגל, היא כבר עסקה במחקר על תקשורת, חוסן והתמודדות במצבי חירום.
"לא תיארתי לעצמי שהדוקטורט שכתבתי אי שם ב־2015-2014 יהיה כל כך רלוונטי גם שנים אחר כך", היא אומרת. "המחקר עסק בנקודות ההשקה שבין תקשורת וחוסן בחירום, ולצערנו במדינה שלנו מצבי חירום אף פעם לא באמת חסרים." המחקר של בן-עטר עסק באופן שבו שידורי הרדיו בזמן מבצעי "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן" תרמו לחוסן הציבורי – או לחלופין פגעו בו. לדבריה, התקשורת יכולה להיות כלי מחזק, אך גם כלי שמערער את תחושת הביטחון, במיוחד בעידן של פייק ניוז ושמועות.
המחקר הזה הוביל אותה באופן בלתי צפוי גם לשירות המילואים. לאחר שסיימה את הדוקטורט, בפיקוד העורף נחשפו לעבודתה והחליטו לגייס אותה מחדש, למרות שכבר קיבלה פטור ממילואים לאחר לידת ילדיה.
פתחנו חמ"ל כדי לאתר סטודנטים, סייענו לחלץ מי שהיה צריך, ניסינו להבין איפה כל אחד נמצא. בדיעבד אני מבינה שכולנו פשוט ניסינו לעשות משהו כדי להתמודד עם גודל האירוע"
בבוקר 7 באוקטובר נחתה ד"ר בן־עטר בנתב"ג לאחר חופשה קצרה עם אמה ובתה. "זו הייתה הטיסה האחרונה שנחתה (באותו היום). עוד לפני שיצאנו מהמסלול כבר היו אזעקות, וכשפתחתי את הטלפון הבנתי מה קורה. תוך זמן קצר קיבלתי צו 8, וכבר בשעה 11:00 הייתי בבסיס." מאותו רגע החלו יותר ממאה ימי מילואים רצופים, ובהמשך שירות קבוע של יומיים בשבוע לצד עבודתה במכללה. במקביל, היא נדרשה להתמודד גם עם המציאות הקשה שפגשה את קהילת ספיר.
"סטודנטים שלנו היו במסיבת הנובה, אחרים היו בקיבוצים, במושבים ובשדרות. היו מרצים שנרצחו, והכרתי באופן אישי רבים מהאנשים שנפגעו באזור דרך שנות העבודה שלי בשער הנגב." לדבריה, השבועות הראשונים כמעט ואינם זכורים לה ."הייתי בעשייה מהבוקר עד הלילה. פתחנו חמ"ל כדי לאתר סטודנטים, סייענו לחלץ מי שהיה צריך, ניסינו להבין איפה כל אחד נמצא. בדיעבד אני מבינה שכולנו פשוט ניסינו לעשות משהו כדי להתמודד עם גודל האירוע."
"אנחנו מדברים הרבה על הסטודנטים שלנו – ובצדק. בנינו עבורם מתווה התאמות והקלות מעורר השראה. אבל היום אני רוצה שנפנה את הזרקור גם אלינו, אל הסגל"
לצד שירות המילואים, היא המשיכה גם בעבודתה האקדמית. המעברים בין שני העולמות, היא מספרת, היו כמעט בלתי נתפסים. "לפני רגע אני מטפלת באירוע שבו נפל טיל באזור מיושב, ופתאום אני צריכה להעביר שיעור בכתיבה אקדמית. המעברים האלה בין החמ"ל לכיתה הם לא טבעיים, אבל זאת הייתה המציאות."
לדברי בן־עטר, לצד הסטודנטים המשרתים, גם אנשי הסגל משלמים מחיר כבד שלעתים נותר מחוץ לזרקור. בפאנל שהנחתה במסגרת יום עיון של המועצה להשכלה גבוהה בנושא משרתי המילואים באקדמיה, היא ביקשה להרחיב את השיח גם אליהם. "אנחנו מדברים הרבה על הסטודנטים שלנו – ובצדק. בנינו עבורם מתווה התאמות והקלות מעורר השראה. אבל היום אני רוצה שנפנה את הזרקור גם אלינו, אל הסגל. אל אנשי הסגל האקדמי והמינהלי שנשארים בקמפוס וסוחבים על גבם את העומס הרגשי, האקדמי והשחיקה המצטברת של הסטודנטים שחוזרים ממילואים שוב ושוב." לדבריה, האתגר כבר אינו מסתכם בהחזרת הסטודנטים לספסל הלימודים. "האתגר שלנו הוא לא רק להחזיר את המילואימניק – הסטודנט או איש הסגל – לשגרה האקדמית, אלא גם ליצור מנגנונים שהמערכת תוכל לתת מענה מותאם".
באותה תקופה התמודדה גם המחלקה עם אתגרי ההוראה. תחנת הרדיו של המכללה המשיכה לשדר גם כשהקמפוס היה סגור, ובן־עטר מספרת כי היא ומנהל התחנה עידו אריאל נסעו עד אילת כדי ללמד סטודנטים שפונו מהעוטף כיצד להפעיל את האולפן שהוקם עבורם.
בתוך כל אלה נולד גם תפקיד חדש – רכזת מילואים במחלקה. לדבריה, לפני המלחמה לא היה צורך במערך כזה. "סטודנטים היו עושים 20 או 30 ימי מילואים בשנה. היום 90 ימים כבר לא נחשבים חריגים. המציאות השתנתה לחלוטין ."מאז היא מלווה עשרות סטודנטים באופן אישי, מסייעת להם מול המרצים, מנגישה את הזכויות שלהם ומנסה להפחית עד כמה שאפשר את העומס שהם חווים." המטרה שלי היא לתת לסטודנט קצת שקט. שחזית אחת הוא לא יצטרך להילחם בה".
אולם לדבריה, אחת הבעיות המרכזיות היא שרבים מהסטודנטים כלל אינם יודעים אילו זכויות עומדות לרשותם. "יש הרבה מאוד מענים – סיוע רגשי, מרכז חוסן, התאמות בלימודים, סבסוד טיפולים – אבל כשסטודנט חוזר ממילואים הוא מוצף. אין לו זמן או פניות להתחיל לחפש מה מגיע לו." וכך, לדבריה, פעמים רבות היא מוצאת את עצמה מסייעת גם מעבר להגדרת התפקיד. "יש סטודנטים שחזרו במצב נפשי לא פשוט. אני לא פסיכולוגית ולא עובדת סוציאלית, אבל הרגשתי שאני חייבת לעזור, אפילו רק בחיבור הראשוני למרכז החוסן או בליווי מול המרצים".
על "הבדידות האקדמית" שחשים סטודנטים שחוזרים מהשירות ומגלים שחבריהם המשיכו הלאה: "זה לא שאין להם חברים – הם פשוט מגיעים לבד למבחנים, לומדים לבד, משלימים לבד. זאת תחושה מאוד קשה"
אחד המושגים שחזר שוב ושוב במהלך הריאיון הוא "בדידות אקדמית" – תחושה של סטודנטים שחוזרים מהשירות ומגלים שכל חבריהם כבר המשיכו הלאה. "זה לא שאין להם חברים", היא מסבירה. "הם פשוט מגיעים לבד למבחנים, לומדים לבד, משלימים לבד. זאת תחושה מאוד קשה".
את התחושה הזו מכירים גם אנשי הסגל שנקראים שוב ושוב לשירות מילואים. בפאנל שעסק בשילוב משרתי מילואים באקדמיה תיאר ד"ר צח סלור, איש סגל המשרת במילואים, את המעבר החד בין השירות לכיתה: "הגוף נמצא פיזית בכיתה, אבל הנפש נמצאת במקום אחר". לדבריו, הדבר החשוב ביותר עבור אנשי הסגל החוזרים מהמילואים הוא "שייראו אותנו, שיידעו שבאנו ממקום מורכב, ושיידעו שגם לנו יש צרכים – הרבה פעמים כאלה שלא נראים מאחורי הקלעים."
על הסטודנטים שמשרתים במילואים: "זה לא מובן מאליו שצעירים שמים את החלומות שלהם ואת החיים שלהם בהמתנה ונותנים מעצמם למדינה"
גם המערכת עצמה נשחקת ככל שהמלחמה נמשכת ."כולנו התרגלנו לחיות במלחמה, אבל הסטודנטים שמשרתים במילואים עדיין שמים את החיים שלהם בהמתנה. לכן האחריות שלנו היא לגרום להם להרגיש שרואים אותם." בין היוזמות שהיא מקדמת נמצאת גם הקמת חדר ייעודי למשרתי המילואים בקמפוס – מקום שבו יוכלו לנוח, להיפגש ולהרגיש שהם נמצאים בסביבה שמבינה אותם.
כשנשאלה מה המסר שהייתה רוצה להעביר לסטודנטים המשרתים במילואים, "קודם כול להגיד תודה. זה לא מובן מאליו שצעירים שמים את החלומות שלהם ואת החיים שלהם בהמתנה ונותנים מעצמם למדינה." אך יחד עם זאת, לצד התודה, היא מבקשת מהם גם לא להתמודד לבד:" יש הרבה מאוד מענים, אבל צריך לדבר. כל סטודנט צריך משהו אחר, ואי אפשר לדעת אם לא משתפים. אני מבקשת מהם גם להיות בחמלה כלפי עצמם. כשהם נרשמו ללימודים, אף אחד לא תכנן שככה ייראו שנות התואר שלו."
לקראת סיום הריאיון היא משתפת גם בשיעור האישי שלמדה מאז פרוץ המלחמה: "למדתי על פרופורציות. דברים שפעם היו מרגשים אותי מאוד, היום אני אומרת – אז מה? בסופו של דבר, מה שחשוב הוא הבריאות של כולנו. עם כל השאר נסתדר."
אחרי יותר משלוש שנים של ליווי סטודנטים במילואים, ד"ר בן־עטר לא מדברת על תפקיד או על הגדרת אחריות – מבחינתה מדובר בשליחות. שליחות שמתחילה בהקשבה, ממשיכה בהושטת יד ומסתיימת רק כשהסטודנט מרגיש שיש מי שרואה אותו. במציאות שבה צעירים רבים נעים שוב ושוב בין המדים לכיתת הלימוד, היא מבקשת להזכיר שהם לא צריכים להתמודד עם הכול לבד. בן־עטר סבורה כי השינוי חייב להיות מערכתי ולא זמני. "ההבנה המתגבשת היא שלא ניתן עוד להמשיך לפעול כאילו דבר לא השתנה. זהו מבחן של אחריות לאומית ושל צדק בסיסי".
למרכז חוסן ספיר – לחצו כאן
