״כשאנחנו יוצאות מהחדר אל הטיילת, העולם ממשיך להסתובב סביבנו. אנשים זורמים מכל כיוון, צוחקים, מדברים. אני מרגישה שהם חיים בעולם אחר לגמרי. לא רואים אותנו״ (מתוך הספר ״מודה ועוזבת, ירוחם״ / הילה גבאי)
שירה ולירז, שתי צעירות שנקלעו למעגל הזנות וההתמכרות, צועדות בין ההמון באילת. האנשים שסביבן ממשיכים בשגרת חייהם, בעוד הן מרגישות בלתי נראות. עבור הילה גבאי, מחברת הספר "מודה ועוזבת, ירוחם" (הוצאה עצמית), זו אינה רק סצנה ספרותית. ״זו תחושה שליוותה אותי הרבה שנים״, היא אומרת. ״הרגשתי שהעולם ממשיך לחיות, ורק אני נשארת בשוליים שלו. רציתי להעביר את התחושה הזאת, כי אני יודעת שיש עוד נשים שמרגישות בדיוק ככה״.
״לא סיפרתי לאף אחד, כי ידעתי שאהיה פסולת חיתון״
גבאי, בת 26 מבאר שבע, נשואה וסטודנטית לתקשורת ועיתונות במכללה האקדמית ספיר, גדלה בעיר החרדית ביתר עילית כבת בכורה למשפחה של חוזרים בתשובה. כשהייתה בכיתה ז' נפגעה מינית על ידי מכר של המשפחה, אך במשך שנים לא סיפרה על כך לאיש. ״לא סיפרתי לאף אחד, כי ידעתי שאהיה פסולת חיתון. עד גיל 19 אפילו לא יכולתי להגיד שנאנסתי. אמרתי שעברתי ׳חוויה מינית׳״. בהמשך התמודדה עם שימוש בסמים, ניסיון אובדני ותהליך גמילה. דווקא מתוך המקומות האלה נולד ספרה הראשון. לא כאוטוביוגרפיה, אלא כיצירה שמבקשת לתת קול לנשים שחיות במקומות שרוב האנשים מעדיפים לא לראות.
״שירה ולירז הן שתי נשים שלא קיימות״, היא אומרת. ״אלה כמה סיפורים של כמה אנשים שפגשתי, חלק מהסיפור שלי, שאיחדתי לתוך שתי דמויות״. בתחילה היו בספר שלוש גיבורות, אך במהלך הכתיבה בחרה למחוק אחת מהן. ״הרגשתי שבי אין את האפור. אני בן אדם של שחור ולבן״. לכן גם הדמויות שלה קיצוניות כל כך: אחת נאבקת בכל כוחה להשתקם, והשנייה נשאבת עמוק יותר אל ההתמכרות וההרס.
בספר כמעט אין רגעי חסד, ולדברי גבאי זה נעשה מכוון. ״לא רציתי ליצור תחושה כיפית לקריאה״, היא מסבירה. ״רציתי ליצור תחושה טרגית. רציתי ליצור תחושה שהחרא הזה קורה״. מבחינתה, התרבות מרבה להציג נשים בזנות דרך מיניות או רומנטיקה, אבל כמעט אף פעם לא דרך האלימות, ההתמכרות וההשפלה שמלוות את המציאות. ״מה שקורה שם זה לא סקס״, היא מדגישה. ״זה מסע של ייסורים״.
“הוא מתעצבן ודוחף אותי הצידה. ״את מבזבזת את הזמן שלי״. הוא יוצא לכמה דקות להביא עוד סמים ומשאיר אותי לבד. אני מתיישבת, עדיין עם הבקבוק ביד. זו ההזדמנות שלי. אני מתחילה לחטט במכנסיים שלו ומוצאת שם עוד 200 שקל. אני לוקחת את הכסף ושוב ממהרת החוצה, אחד הסוחרים נותן לי עוד מנה ואני מריצה אותה במהירות. אני מתקדמת לכיוון האוהל, מוצאת ברגליים כושלות את המזרן שלי, חושבת על הפעם הבאה…״
גם אחת הסצנות הקשות ביותר בספר לא נכתבה מתוך דמיון. הקטע המתאר שבוע בתחנה המרכזית מבוסס על טקסט שכתבה אישה בזמן שהייתה בזנות ובהתמכרות. גבאי בחרה להשאיר אותו כמעט ללא ריכוך. היא ידעה שיהיו קוראים שיניחו שכל מה שכתוב בספר קרה לה, אבל לדבריה זה היה מחיר ששווה לשלם אם הקוראים יבינו איך נראית המציאות שמעבר לרומנטיזציה.
הכתיבה עצמה הייתה חלק מתהליך ההחלמה שלה. בזמן שערכה את הספר חזרה לקרוא קטע המבוסס על אירוע שבו איבדה את הכרתה בעקבות מנת יתר. ״פתאום ראיתי את הילדה שהייתי״, היא מספרת. ״ושאני יכולה להסתכל על המקום הזה ולתת חמלה לילדה הזאת״. לדבריה, הספר גם שינה את האופן שבו היא מסתכלת על עצמה. ״הרגשתי בושה גדולה… ופתאום אנשים העריכו אותי על זה שכתבתי את הספר. זה גרם לי פחות להרגיש בושה, אלא להרגיש גאווה״.
השתיקה היא מוטיב מרכזי נוסף בספר. שירה ואחותה מסתירות זו מזו את הפגיעה שעברו, לא רק מתוך פחד שלא יאמינו להן, אלא גם מתוך ניסיון להגן אחת על השנייה. ״יש מיתוס שנשים לא מספרות כי הן מתביישות״, אומרת גבאי. ״אבל יש גם פחד לנפץ את כל המציאות שאת חיה בה״.
לאורך הספר, נדב ודניאל, בני הזוג, מעניקים לשירה וללירז אהבה, תמיכה ותחושה של בית, אבל גבאי מקפידה להראות שזה עדיין לא מספיק כדי לחלץ אותן מהטראומה ומההתמכרות. לדבריה, אדם אחר יכול להושיט יד, אבל הוא לא יכול לעשות במקומך את תהליך השיקום. ״ייתנו לי ארמון, את הבעל הכי מושלם בעולם ואת האהבה הכי גדולה – זה לא יעזור״, היא מסבירה. ״אני צריכה להאמין בעצמי, לאהוב את עצמי ולהיות מוכנה לקבל את השינוי״.
גם סיפור קשה צריך להשאיר תקווה
הסוף האופטימי של הספר כמעט שלא נכתב. ״כתבתי את הספר בתקופה לא טובה בחיים שלי, כשחשבתי שאני הולכת להשתמש בסמים ולמות״, היא מגלה. רק אחרי העריכה הוסיפה את הפרקים האחרונים, שבהם הדמויות פונות לטיפול ומתחילות לבנות לעצמן חיים חדשים. העורכת שלה, היא מספרת, שכנעה אותה שגם ספר קשה כל כך חייב להשאיר לקוראים מעט תקווה.
אולי יותר מכל ביקורת ספרותית, מה ששכנע אותה שהצליחה היה מסר שקיבלה מקוראת אלמונית. האישה, שעבדה בזנות מחוץ לישראל, כתבה לה שלאחר שסיימה את הספר הבינה שאינה מסוגלת להמשיך לחיות כך. כעבור כחודשיים היא חזרה לישראל, נפגשה עם גבאי בבאר שבע והתחילה לעבוד במאפייה. "בדיוק בשביל הדברים האלה כתבתי את הספר״, אומרת גבאי. ״בשביל להנגיש את העולמות האלה לאנשים שלא מכירים אותם, ובשביל שהבנות שנמצאות שם יקבלו תקווה״.
עבור גבאי, שהתראיינה לאחרונה למגזין "לאשה", הסיפור הזה הוא אולי ההוכחה החזקה ביותר לכך שהספר הצליח להגיע למקום שאליו כיוונה. לא רק לחשוף בפני הקוראים מציאות שהם אינם מכירים, אלא גם להגיע לנשים שחיות בתוכה ולהזכיר להן ששינוי עדיין אפשרי. כשאני שואלת מה הייתה רוצה שיישאר עם מי שיסיימו לקרוא, היא עונה בלי להסס: "שזה יכול לקרות לכל אחד. תשמרו חזק על עצמכם, ותלכו לטיפול. כולם צריכים ללכת לטיפול״.
