דנה ברגר צועדת לתחנת הרדיו של ׳קול הנגב׳ במכללת ספיר כשהיא חמושה בגיטרה אקוסטית, בגדים שחורים ומשקפי שמש כהים. בשבועות האחרונים ברגר חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה במטרה לקדם את אלבום האוסף הראשון שלה – “האוסף live”, שמאגד בתוכו גרסאות חיות של השירים הנבחרים מתוך שמונת אלבומי הסטודיו שלה. נוסף על הלהיטים המוכרים באלבום, מופיעות שתי רצועות שלא פורסמו מעולם – ״ושום סלע״ ו-״לא ליפול״, שאותו כתבה במהלך השתתפותה בסדרת הריאליטי ‘הישרדות’.
אחרי 25 שנות יצירה, מאיפה מגיעה לך ההשראה לשירים חדשים?
“זאת שאלה מצוינת. שאלה שאני שואלת את עצמי כל יום. אני מלמדת כתיבה יוצרת בחמש השנים האחרונות בבית הספר של אשכול נבו ביפו, ובמקביל מלמדת בהתנדבות בעמותות שפועלות למען נשים מוכות, חולי סרטן ונפגעי נפש. זה נורא כיף ואני מאוד נהנית מזה. כשאני מלמדת, אני מלמדת את התלמידים שלי שבעצם אפשר לכתוב על כל דבר. כל דבר בחיים שלנו כחוקרים, כציידי השראה, כיוצרים – כל דבר הוא טריגר לכתיבה. החל ממזג האוויר ועד הזקנה שעומדת עם הסלים בתחנת האוטובוס, מכתבה בעיתון ועד לריב שהיה לי אתמול עם חבר שלי. כשאתה חי מזווית של מתבונן, אז כל החיים האלה זה חומר אחד גדול לכתיבה.
“בימים הטובים אני מצליחה להגיד את זה לעצמי וזה עובד מצוין”, ממשיכה ברגר, “ואז אני באמת כותבת שיר על אותה אישה בתחנה או על השקיעה שראיתי אתמול כשקשקשתי ביצה במחבת. בימים הפחות טובים זה לא עובד, ואז אני שואלת את עצמי ‘טוב, איך כותבים שירים? איך עובדת השראה?’ זאת שאלה שאני עוסקת בה המון-המון, בעיקר בעשור האחרון. כשהייתי יותר צעירה וסוערת ודרמטית, היה לי הרבה יותר חומר לכתיבה. חיי האישיים – ההתאהבות והאכזבה והפרידה ושוב התאהבות. במהלך 16 השנים האחרונות עם האיש שלי, שהוא גם האבא של שני הילדים שלי, החיים הרבה פחות דרמטיים – וטוב שכך. תמיד קיימת הדילמה, שיוצרים בכל העולם מתמודדים איתה: ‘האם להפוך את החיים שלי לבלגן אחד גדול, כדי שיהיה לי על מה לכתוב, או לחיות חיים טובים ולמצוא עוד דברים שאפשר לכתוב עליהם, שהם לא רק עולמי הדל והתחת שלי”.
האזינו לביצוע החי של דנה ברגר ל’עד הקצה’ ברדיו קול הנגב:
יש איזה אלבום או שיר או ציטוט משיר שהיית מגדירה אותו כיצירה הכי טובה שלך?
״וואו זאת שאלה קשה. אני חושבת ש’גן מאיר’ זה שיר שלי שאני מאוד-מאוד אוהבת. הוא חלק מ׳תוך כדי תנועה׳, האלבום הרביעי שלי. אני אוהבת את כל השיר אבל יש את הקטע: “צריך לב מברזל צריך עור של פיל, ירח גונח מעל איש צעיר, אלוהים שהכעס לא ישתלט על הלב השביר, שלח לו אור מחמם שלח לי אומץ לשיר”. טקסט שאני מבסוטית עליו. לא רק הבית, אלא כל השיר. אם תשאלו אותי את השאלה הזאת בשבוע הבא אז מאוד יכול להיות שהתשובה תהיה על שיר אחר. זה מאוד תלוי בתקופה”.
אפשר להיות יוצר וכוכב רוק גם אחרי שנות ה-90′ הסוערות, עם בית, כלב ושני ילדים?
“בטח. אני חושבת שרוק זה עניין של מנטליות, של הסתכלות, זה לא חייב להיות ‘סקס, סמים ורוקנרול’. זה פשוט לראות דברים אחרת. להיות באיזושהי עמדת התבוננות, לזכור להטיל ספק. כשיש לך ילדים זה לא עובר לך. נהפוכו, יש יותר במה להטיל ספק, על איך לחנך אותם, ועל המדינה. אני חושבת שרוקנרול זה אטיטיוד, זאת גישה. בגילאי 20 ו-30 זה מתאים גם לסקס וסמים, ממצים את זה באיזשהו שלב, זה נהיה משעמם. אפשר להישאר, אבל אז אתה פתטי ונשאר זאב בודד. אתה לא מצליח לחיות חיים טובים אם אתה מתמסר לזה לגמרי. יש דוגמאות לזה בהיסטוריה של הרוקנרול בעולם, אבל בעיניי החוכמה היא לשלב. גם לחיות חיים שאתה מאחל לעצמך – משפחה, חיים טובים חיים בריאים, ובתוך זה להישאר בן אדם חושב, להישאר בן אדם שיש לו מה להגיד, לא לקבל את החיים כמסלול קבוע, אני אף פעם לא קיבלתי את זה ככה – צבא, משפחה, ילדים, כלב, משרד בוקר עד הערב, ובערב לראות טלוויזיה. זה לא מה שקורה אצלנו בבית, אנחנו משתדלים מאוד שזה לא יהיה ככה”.
יש משהו בתוכך שרוצה להמציא את עצמך מחדש?
״תמיד תמיד. אני תמיד מחפשת ורוצה לעשות עוד משהו. משתדלת מאוד לגוון בהפקות המוזיקליות של האלבומים שלי. האלבום האחרון היה עם יוסי פיין ועשינו אלבום סול-בלוז שאף פעם לא עשינו לפני. אחד לפניו עשיתי עם איתי פרל שהוא היה מן אלבום פולק, מאוד ארצישראלי. אני מאוד משתדלת למצוא לעצמי דברים חדשים להידלק עליהם ולא לחזור על עצמי, גם להתחיל ללמד”.
התחלת ליצור בשנות ה-90′ וראית את תעשיית המוזיקה הישראלית משתנה לנגד עינייך. מה יש לך לומר על תעשיית המוזיקה בישראל היום?
“כל התעשייה השתנתה בטירוף, כשהתחלתי לא היה פייסבוק, לא היו אייפונים. זאת תקופה ששינתה המון דברים וגם את התעשייה. הדיסקים לא נמכרים כמעט היום, זה שינה המון את מאחורי הקלעים. אני יכולה לומר שזה מעניין להיות מישהו שהדור שלו חווה את כל השינוי על בשרו.
“איפה המוזיקה נמצאת היום? לא יודעת לומר. יש אמנים צעירים מדליקים ויש אמנים צעירים זבל. תמיד היו אנשים נורא מוכשרים ואנשים שעושים מסחרה שהיא לא משמעותית, אבל כנראה שיש לזה מקום כי יש אנשים שאוהבים את המוזיקה היותר מסחרית. אמנים מהדור שלי כמו ירמי קפלן וחמי רודנר, אנחנו מופיעים ביחד וזה נורא כיף, וזה אנשים שעשו הרבה עבודה שנמצאים פה כבר הרבה שנים וממשיכים להופיע וממשיכים ליצור את המוזיקה שלהם וזה מאוד מוערך בעיניי”.
אם כבר תעשייה מתחדשת, מה דעתך על תופעת ההד-סטארט ומימון ההמונים לאלבומים של יוצרים?
“זה מקסים בעיניי. אני מאוד מעריכה את זה כי זה עושה איזה חיבור מדליק בין האמן לקהל שלו. בהתחלה זה היה כזה מוזר ותמוה, כאילו מבקשים נדבות מהקהל, אבל זה רק כי זה היה חדש והיה קשה לקלוט את זה, כי זה שבר את ההרגלים. יש בזה משהו מאוד נכון בעיניי, בעיקר לנוכח כל השינויים בתעשייה. חברות התקליטים כבר לא מוכרות דיסקים, אז כשהן מחתימות אמן הן לוקחות תמלוגים וזכויות יוצרים, והאמנים אומרים ‘לא בא לי, רוצה לעשות בעצמי, אני יכול להניע את הקהל’. בסופו של דבר זה לא נדבות, הקהל נותן ומקבל תמורה, דיסק או הופעה. סביב כל העולם של הפייסבוק שמאוד התהווה בשנים האחרונות, זה מתחבר לקשר חי שהאמן מקיים עם הקהל שלו”.
היית עושה את זה בעצמך?
“כן, עד עכשיו לא הצטרכתי כי אני חתומה בתו השמיני והם שמו כסף על האלבומים שלי, אבל אני לא בטוחה שזה יימשך עוד הרבה. העולם הזה של חברות התקליטים ששמות כסף על דיסקים, הולך ונכחד. זאת פשוט עובדה. מוזיקה תמיד הייתה ותמיד תהיה. הפורמטים והדרך משתנים, אבל המוזיקה תמיד הייתה. הייתה מוזיקה גם לפני שהתחילו להקליט אותה”.
את רואה את עצמך יוצרת שיתופי פעולה עם אמנים חדשים?
“כן. האמת שנורא נדלקתי על טונה, למשל. שאין בינינו שום קשר ונורא נדלקתי עליו. אולי יום אחד אני אזמין אותו. שבוע הבא, אפרופו אמנים חדשים, אני מארחת את שלום חנוך בזאפה בהופעה חגיגית לרגל יציאת האלבום. במוזיקה, לתפיסתי, ככל שאתה עושה יותר דברים עם אנשים אתה יותר מרוויח. זה מאוד מפרה”.
אי אפשר להתעלם מהחוויה בצילומי ‘הישרדות’, מה חשבת על ריאליטי לפני התוכנית?
“זה סוג של הצצה לאנשים ששמים אותם במצבי קיצון, סוג של ניסוי בבני אדם”.
אם לא היית כבר אישיות מוכרת, היית משתתפת בתוכנית ריאליטי?
“לא. בן לילה הופכים להיות אדם מאוד מפורסם. יש קושי מאוד גדול להתמודד עם הפרסום הזה לאותם אומני אינסטנט. הגעתי להישרדות לפני כשנה, הגעתי אדם בשל וזה אחד הדברים שהכי שמרו עליי שם. הגעתי בשביל החוויה, כדי לטרוף את הקלפים עבור עצמי וכמובן עבור פרנסה. אני באתי מעבודת רגליים, מפאב לפאב בכל הארץ, הרבה תחנות דלק, הרבה שעות טיסה. לאט-לאט הרכבתי לעצמי את הרפרטואר, זה הנשק שלי. כשאני עולה היום על הבמה בזאפה, יש לי וואחד רשימה. מכל אלבום נשארים שני שירים שהעם מכיר, אוהב ומאמץ. זה לוקח לפחות ארבעה אלבומים להגיע לרשימה של שניים עשר שירים”. פרסום אינסטנט או לא, ברגר מעידה שברחוב פונים אליה יותר. “יש הרבה יותר חום, יותר ‘סלפים’, זה משהו שהוא בזכות הפריים טיים”.
צילום תמונה בראש הכתבה: מושיקו חורש
