השבוע, במסגרת פרויקט ‘סטודיו לתקשורת’ שאותו מפעילים סטודנטים מבית הספר לתקשורת במכללת ספיר, הגיעה להתארח כתבת הפלילים הוותיקה של גלי צה”ל הדס שטייף. מי שראיינה את שטייף היא בת אל דבח, סטודנטית במחלקה. עוד בתחילת הראיון סיפרה שטייף על הפרעת הקשב והריכוז שלה שהובילה אותה לצאת ולחפש סיפורים. “חיפשתי הרפתקאות בשטח – כשמחפשים אז מוצאים, מתחת לכל אבן יש סיפור”.
שטייף סיפרה לנוכחים בקהל על כמה מקרים שחשפה בתחילת דרכה העיתונאית, שהובילו אותה לתפקידה היום. “התחלתי לראות מה קורה בחצר האחורית של אזור השרון, לא דיברו על עוני בשרון. אני הראשונה שחשפתי עוני”, סיפרה. “גיליתי שבמברשת השיניים של ‘סנו’ יש בורג של המברשת שהוא מסוכן, כי הוא יכול ליפול תוך כדי צחצוח ולחנוק. הליין הזה של המברשות ירד עוד באותו היום מהמדפים”. בנוסף, סיפרה שטייף על מקרה שבו החליטה לשבת לילות ארוכים מחוץ למוסד ‘רוחמה’ שבשרון ובאחד הלילות גילתה שהשומרים מכניסים מתחת לגדרות פלסטינים, כדי שישכבו עם חוסות. אותו מקרה עורר את התעניינותה הרבה של שטייף בעברייני מין, שהפך לעיסוקה העיתונאי העיקרי מאז ועד היום.
פינת הפלילים שאותה הגישה שטייף במשך 20 שנה ירדה מהאוויר, זאת לאחר הוראתו של מפקד גלי צה”ל ירון דקל. הפינה הייתה משודרת בשתי דקות לשמונה, ובה הייתה מספרת שטייף את הדברים המצחיקים בתחום הפלילים שארעו ביממה האחרונה.
את יכולה לספר מהו סדר היום שלך בתור כתבת פלילים?
“סדר היום שלי מתחיל בחמש בבוקר, אני קוראת את כל העיתונים, גם באינטרנט ואחר כך מרימה טלפונים לכל קציני המשטרה בארץ כדי לשמוע מה היה במהלך הלילה. אני עושה את זה בעיקר בשביל לפרסם בפינת הפלילים שלי את הדברים המצחיקים, עד שהפינה ירדה מהאוויר. במשך היום אני כפופה לאירועים, והם בעצם מובילים אותי להמון מקומות. הלילה היה הרצח של שי שירזי, אז זה הצריך ממני לעבוד חצי לילה. אם יש פתאום מלחמה (מלחמת לבנון השנייה) ואנחנו מסיימים חתונה של ניב רסקין ומתקבלת הודעה על מלחמה, אז לוקחים תרמיל ומקל ועולים לצפון. אם יש אינתיפאדה אז אנחנו נמצאים בשטח, אם יש רצח אז נמצאים בשטח, אם יש תאונות עם הרבה הרוגים – אז נמצאים בשטח. האוטו שלי נראה כמו מזוודה אחת גדולה, כי אני לא יודעת איפה אני אמצא את עצמי”.
העבודה שלך כרוכה בסיכון כלשהו?
“העובדה שאני נוסעת כל היום בדרכים זה כבר מסוכן, אבל לסקר אינתיפאדה זה לא צחוק – זה להיות תחת אבנים ובקבוקי תבערה. באירועי אוקטובר 2000 הגעתי לוואדי ערה ובדיוק עלו להר הבית, הכול היה שקט עד שהכול נהיה לא שקט, והתוצאה הייתה ששרפו לי את האוטו וזרקו עליי בקבוקי תבערה, וכל זה היה תוך כדי שידור”. האירוע בוואדי ערה לא מנע משטייף, לדבריה, לחזור יום למחרת לאותו המקום, יחד עם כתב של תחנת רדיו אחרת ולהיכנס לתוך הכפר. רק שבפעם הזו, היא מספרת, איימו עליהם שהם חייבים לצאת מהכפר.
הסיטואציות האלה מדרבנות אותך?
“כמה שאני נראית שלא, איפה שיש סכנות אני נמצאת. למה? אין לי מושג – אין לי פחד”.
שטייף מספרת שאחרי אירועי אוקטובר היא העידה נגד ערביי ישראל וכתוצאה מכך הם התקוממו נגדה. אחרי שנה היא חזרה לצומת המדוברת בוואדי ערה, וערביי ישראל היו דווקא מאוד נחמדים אליה, לטענתה, כי הם רצו להעמיד אותה על טעותה.
“אני חושבת שאני הכתבת ששידרה הכי הרבה פיגועים בארץ”, אומרת שטייף. “ככתבים, אחד הדברים הקשים ביותר שאנחנו צריכים לעשות הוא כשיש חייל הרוג או הרוג בכלל, ואנחנו נדרשים להגיע אליו הביתה לקחת אינסרטים, קולות מקרובי המשפחה ומהחברים – וזה מעמד שהוא מאוד קשה. זה משהו שלא משתחרר ולא עובר. להגיע למשפחה שרק הודיעו לה שהבן נהרג זה לא פשוט. תמיד שאלו אותי: ‘איך זה לעמוד בזירת פיגוע ולראות גופות?’, אז אמרתי שזה החלק הקל, כי החלק הקשה זה להגיע אחר כך למשפחה ולראות את האימא מתאבלת. אז לראות את התמונה של הגופה, שהייתה בשטח, שיש לה פנים, שם, חדר, יומן וחברים – זה קטע מאוד קשה ועם זה אנחנו הולכים הביתה, לא עם הזירה עצמה”.
כוח נשי
ביוני 2012 יוסד לראשונה ‘תא העיתונאיות בישראל’, שהוקם במטרה להגן על נשות התקשורת מפני אפליה בהיבט הכלכלי. אך אחד הנושאים הבולטים ביותר שעלו במסגרת המפגשים שקיימו הנשים, היה הטרדות מיניות בתוך גופי התקשורת שבהם הן עבדו. שטייף, שהינה חלק מהתא, פרסמה כתבה בעקבות עדויות של הקולגות שלה, שבה כתבה שבגופי התקשורת השונים יש בכירים שמטרידים חדשות לבקרים נשים. את הכתבה, לדבריה, אף גוף תקשורת לא הסכים לפרסם, לכן היא החליטה לפרסמה באתר הנשים on- life.
בעקבות פרסום הכתבה, מספרת שטייף, נחשפו שורה של עדויות של נשים מגופי תקשורת שונים, שסיפרו על הטרדות מיניות שעברו מצד עמיתיהן. “כל שם שתתנו של אייקון תקשורתי כזה או אחר שהיה לאורך השנים, סוחב אחריו הטרדות מיניות. שנשים לא העזו להתלונן במשך שנים”. לדברי שטייף, השם שחזר על עצמו ושגרר אחריו אין ספור עדויות היה עמנואל רוזן. בהמשך לכתבתה של שטייף, פרסם עיתון ‘הארץ‘ כתבה גדולה שבה העידו עשר נשים על הטרדות מצד רוזן. בבוקר שלמחרת הכתבה פוטר רוזן מערוץ 10. תיק החקירה שנפתח נגדו, נסגר לבסוף מחוסר ראיות.
האם זה לא מסוכן לקבוע שאדם אנס ללא הרשעה?
“זה מסוכן. לא הייתי עושה את זה אלמלא העדות היו חברותיי. שמעתי את הסיפורים, השתתפתי איתן, ליוויתי אותן למשטרה. הן התחייבו בפניי שאם הוא תובע אותי תביעת לשון הרע, הן באות איתי – הייתי סגורה במיליון אחוז. ולכן גם העזתי. צריך להגיד את זה על מישהו שאת ממש בטוחה, לא הייתי אומרת את זה על מישהו אם היה לי ספק. כשמדובר על עדות אחת או שתיים, זאת בעיה. צריך להגיד ‘על פי החשד’ או ‘לכאורה’, כי אז זאת עדות מול עדות ונורא קשה להוכיח. אבל כשאנחנו מדברים על סדרה של הטרדות”, אומרת שטייף, “כמו איבגי, או סילבן שלום, אז אין אפשרות שהנשים האלה מכל מיני שנים ותקופות חברו יחד כדי להגיד את הדברים, ולכן זאת הייתה המהפכה. כי בעצם מרגע זה בחנו אנשים – בגלל החוק המאוד בעייתי (של התיישנות לאחר 10 שנים – ט”א) – ברף הציבורי”.
בתמונה הראשית – הדס שטייף במהלך הראיון עם בת אל דבח. צילום: טל אבוקרט
