חיים ריבלין ממציא את עצמו מחדש. לאחר שהתנסה בעיתונות כתובה, רדיו וטלוויזיה, הוא פונה לצילום ומספר על חייו מבעד לעדשה. תמונות שצילם והעלה לחשבון האינסטגרם הפרטי שלו, הופכות לתערוכה של ממש במרחב הציבורי, כמעט בלחיצת כפתור.
מכשיר קטן – עולם גדול
“הדחיפה הראשונה שהכניסה אותי לעולם הצילום הגיעה בזכות חבר לעבודה שהכיר לי את אינסטגרם – והתחלתי לצלם. פשוט ככה”, מספר ריבלין. “נדלקתי מאוד מהר על הרעיון של הטלפון החכם שיש בו מצלמה ואפשרות להתחבר לאפליקציה שהיא סוג של רשת חברתית כזו. ככל שהעליתי יותר תמונות וקיבלתי פידבקים הבנתי שבאמת יכול להיות שיש כאן משהו”.
המכשיר הזה, שנוהגים לתלות בו את האשמה לאובדן הפרטיות והשתלטות הטכנולוגיה על המרחב הפרטי, הפך דווקא לכלי שבאמצעותו מצליח ריבלין לשזור אישי בציבורי ולהיפך, כאשר מתהפכות היוצרות ותכונותיו השנויות במחלוקת של הסמארטפון הופכות אותו כמעט למברשת בידי צייר שצובע את המציאות. “הטלפון זמין, נשלף בשנייה והכי חשוב – לא מאיים”, מפרט ריבלין את יתרונות המדיום. “מצלמה ועדשה למשל, מאיימות מעצם הנוכחות שלהן, אנשים נדרכים כשאתה מרים מצלמה ומכוון אותה לכיוונם. הטלפון הנייד מאפשר לתעד סיטואציות מבלי לאבד מהאותנטיות שלהן, גם כי המרחב הציבורי מלא בטלפונים ניידים, אבל גם כי אנשים לא תמיד שמים לב שמצלמים אותם – שזו יכולת שגם שכללתי שהרבה פעמים מונעת עימותים עם אנשים”.
רואה ואינו נראה
רוב התמונות המוצגות בתערוכה צולמו אגב אורחא, רובן באמצעות מכשיר הסמארטפון, חלקן בעזרת מצלמה שרכש ריבלין שנמצאת במכוניתו בדרך קבע, לכל רגע שיבוא ולא יתפספס. ריבלין מספר על צילום בכל סיטואציה אפשרית, בין אם מדובר בדרך לעבודה או בהליכה לגן המשחקים עם בנותיו. אחת התמונות האהובות עליו צולמה בזמן שעמד ברמזור אדום והתבונן בקבוצת נערים על רקע גשר המיתרים בירושלים. “מה שיפה בתמונה הזו הוא שהצלחתי לתפוס רגע שבמידה מסוימת ‘חזיתי’. ראיתי חבורה של נערים עומדים על אי התנועה, דרוכים כמו קפיץ ומחכים לרמזור. איכשהו היה לי ברור שמישהו מהם יקפוץ קדימה כשהרמזור יתחלף – וזה מה שקרה. תפסתי את רגע הניתור ובתמונה נוצר שילוב של פרספקטיבה מאוד מעניינת על הגשר ועל הולכי הרגל”.
התמונה המקרית-מתוכננת הזו, שמוצגת כמובן בתערוכה, מסמלת למעשה את כל מה שריבלין אוהב בצילום, מה שהופך אותה אפילו למיוחדת יותר. “התמונה הזו מספרת את כל מה שאני אוהב בצילום – בלחיצת כפתור אחת אפשר לתפוס קומפוזיציה, משהו מאוד אסתטי וגם סיפור. אני אוהב לתפוס רגע שהוא בנאלי ולהפוך אותו לפואטי – לשם אני מכוון. כלומר, מי שמסתכל בתמונה – מבין שיש בה איזשהו רגע, איזשהו סיפור, שהאדם חווה חוויה רגעית של שמחה, יש בזה משהו מאוד שמח. כמובן שיש גם תמונות אחרות שמספרות סיפורים אחרים, גם עצובים וגם אירוניים”.
אחד מאותם הסיפורים משתקף היטב בתמונה אחרת, שבה נזכר ריבלין. “אני לא ממש אוהב לפרש תמונות שלי וגם עכשיו זו פרשנות של בדיעבד, אבל התמונה הזו מספרת סיפור מאוד עמוק שלי אל מול מה שקורה עכשיו בירושלים ואת איך שאני חווה את הטירוף של העיר הזו שיש בה המון אירוניה”. ריבלין מספר על יום שבת אחד בחג המולד, שבו הוא נסע לצלם את אווירת החג ברובע הנוצרי שבעיר העתיקה. “הלכתי שם ונתקלתי בגופה של פלשתינאי שנורה למוות לאחר שניסה לבצע פיגוע דקירה. עמד שם מישהו שבהה בגופה שמולו, הייתה שם גם קבוצה של אנשי מז”פ שעסקה בעבודתה. זו הבנאליות של המוות – גופה שמוטלת על הרצפה, מישהו בוהה בה וקבוצת שוטרים. זו שאלה, כשמוטלת לפניך גופה – איך מגיבים לזה? אתה מבועת, בורח משם, מסיט את המבט? אבל האדם פשוט הסתכל עליה כבדרך אגב, כאילו זה חלק מהשגרה. התמונה מסמלת את החוויה שלי עצמי באותה התקופה, שזה הפך להיות מחזה כל כך נדוש ובנאלי לראות גופות ברחובות”.
בעיתונות יש היבט מסוים של הזרה, אתה מזהה אותו גם בצילום? יש חפיפה בין צילום לעיתונות?
“באינתיפאדה השנייה הייתי כתב בריאות והייתי מוצב בבתי חולים וגם בזירות הפיגוע עצמן, אז חוויתי את האינתיפאדה מאוד מקרוב. הדבר היחיד שעמד ביני לבין הזוועה הייתה המצלמה והרבה פעמים אמרתי לעצמי שאני על תקן של ‘צופה מהצד’ – איש מקצוע שבא לדווח על הפיגוע אבל לא באמת מהווה חלק מהמרקם העדין הזה. אז יש משהו מאוד נוח בלהסתתר מאחורי המצלמה, זו מעין שכבת הגנה שאתה מקיף את עצמך בה. זו כמובן לא הסיבה שהתחלתי לצלם, אבל זה עוד יתרון שאני מקבל מצילום, עוד דרך להביע את עצמי שבהרבה מובנים היא קלה יותר. המשפט הזה של ‘תמונה אחת שווה אלף מילים’ מאוד נכון עבורי, כי במקום לכתוב פוסט בפייסבוק אני יכול לפרסם תמונה. התחושה דומה מאוד למה שחוויתי כשעברתי בקריירה המקצועית של מעיתון לרדיו, לטלוויזיה – כל פעם נוסף איזשהו מימד שחוסך את התיאור ועדיין מאפשר לך לספר יותר”.
הצילום הוא תחום מאוד סובייקטיבי ואישי, מה המשמעות בעיניך להפוך את נקודת המבט שלך לתערוכה שיוצאת מהמרחב הפרטי לציבורי?
“זו שאלה מאוד מעניינת. אנחנו חלק מטרנד של חשיפה אינסופית והתערטלות שלא יודעת גבול, גם אני לוקח בזה חלק אבל באופן מוקפד יותר, מתוך רצון להציג סיפור שהוא גם אישי שלי אבל הוא גם ציבורי. יש בתמונות הרבה מהאישי, אני חושב שאני, כמו כל אחד שמצלם, פועל לפי מצב הרוח שלי, שמשתקף לבסוף בתמונות. יש בי רצון לחשוף את הציבורי לציבור רחב יותר, אני מאוד אוהב להראות ירושלים אחרת, לנתץ את הסטריאוטיפ על ירושלים כעיר של מלחמת דת תמידית או קדושה וכבדות. אני מצלם חיי יום-יום בירושלים וסיטואציות הכי בנאליות שיכולות לקרות בכל עיר אחרת. אני משתדל להציג את הנורמאליות שבעיר הזאת כי זו עיר מאוד נורמאלית שיש בה חיים סופר מגוונים, יש רבגוניות מטורפת בירושלים, אז עבור מישהו שמצלם זה גן עדן. אתה יכול לעמוד בנקודה או משבצת אחת ולראות גלריה אינסופית חולפת על פניך. אני לא מבקש להעביר מסר כי זה קצת גדול עליי, אבל אני כן מאוד נהנה להראות את ירושלים האחרת”.
אז למה להציג תערוכה על ירושלים, ביום ירושלים, דווקא בדרום?
“קודם כל זה מגניב לגמרי לחנוך תערוכה ביום ירושלים על ירושלים – מחוץ לירושלים. יום ירושלים זה יום שבו מציינים רק פן אחד מתוך השכבות האדירות שיש בעיר הזאת, ולי דווקא חשוב להראות את ירושלים הרגילה. לפסטיבל דרום הגעתי בעזרת לינור אללוף (אוצרת התערוכה – א.ה.ר) חברת פייסבוק ואינסטגרם כבר כמה שנים טובות, שמחוברת מאוד לפסטיבל דרום והציעה לי להציג במסגרתו. הציעו לי כבר הרבה פעמים לעשות תערוכות, ולא כל כך התחשק לי. אבל פה, היה משהו שהתאים כמו כפפה ליד, גם המקום שבו זה מתקיים (קפה ‘גותה’ בשדרות – א.ה.ר), וגם הפסטיבל, זה משהו אינטימי, לא מתחכם מדי, לא יומרני”.
מעבר לזה, ריבלין מזהה דווקא בשדרות, עיר קטנה בפריפריה, קווי דמיון עם ירושלים – עיר הבירה של מדינת ישראל. “בשדרות יש משהו שמאוד מזכיר לי את ירושלים בהרבה מובנים, אני אומר את זה בזהירות כי אני לא ממש מכיר את שדרות, אבל הספקתי ללמד שם סמסטר במכללת ספיר. יש בה עשייה אמנותית מדהימה שהיא גדולה הרבה מעבר למקום הקטן. ירושלים זו העיר שיש בה הכי הרבה קבוצות ומסגרות אמנותיות, זו עיר מאוד תרבותית. שדרות מזכירה לי את זה, רק בקטן. משהו בחדוות היצירה, העושר והגיוון שאני מתחבר אליהם”.
התערוכה מוצגת ב’קפה גותה’ בשדרות, כחלק מאירועי פסטיבל קולנוע דרום שיתקיימו במשך כל השבוע הקרוב.
בתמונה בראש הכתבה – תמונות מתוך התערוכה. צילום: אביגל הילה ריבקין
