IMG-20160606-WA0001

חבר שלי יניב, כוכב קולנוע

מארגני פסטיבל קולנוע דרום שנפתח אמש (א') בשדרות, חרטו על דגלם קידום קולנוע ישראלי, צעיר ורענן. לכן, לצד סרטים בינלאומיים איכותיים ומפגשים עם יוצרים מוכרים, תוכניית הפסטיבל רצופה בהקרנות בכורה של יוצרים צעירים שלא מכבר סיימו את לימודיהם. אחד הסרטים המסקרנים שמוצגים בהקרנת טרום בכורה בפסטיבל הוא הסרט "חבר שלי, יניב" – סרט דוקומנטרי שיצר מעיין שוורץ (29), בוגר המחלקה לקולנוע במכללת ספיר.

מעיין, על מה בעצם מדבר הסרט?

"הסרט עוסק בחברוּת שלי עם יניב אבירן. יניב הוא קופירייטר בן 28 והוא גר בקריית אתא, ובין היתר יש לו גם ניוון שרירים. בין היתר. קשה לי לספר את הסרט, זה משהו שצריך לראות, הוא בעיקר עוסק בניסיון שלי להציג את יניב".

אז הסרט הוא עליך או עליו?

"עליו. זה סרט עליו – דרך החברות של שנינו".

איך הכרתם?

"ההיכרות שלנו ממש מקרית. חבר שלו מהבית הוא חבר שלי מהצבא. הלכתי לבקר את החבר הזה ופשוט נתקלתי ביניב ומצאנו כל מיני תחומי עניין משותפים, דיברנו על קולנוע ואיכשהו נשארנו בקשר. נראה לי בגלל שזאת כזאת היכרות מקרית, זו הסיבה שהקשר הזה כל כך חזק. אני לא חייב לו כלום. בדרך כלל יש לך איזו אחריות מסויימת לחברוּת עם האנשים שנולדת איתם וגדלת איתם. אז פה לא, אני בחרתי להיות חבר של יניב, ואני מקווה שהוא בחר להיות חבר שלי בחזרה", הוא צוחק. "אני מאמין שכן, וזהו. בעיניי הוא באמת אחד החברים הכי טובים שלי".

מתוך הצילומים לסרט. צילום: מעיין שוורץ

מתוך הצילומים לסרט. צילום: רן ברגינסקי

כמה זמן ליווית את החברוּת שלכם עם מצלמה בשביל הסרט?

"הסרט התחיל כתרגיל בשנה א'. עשיתי תרגיל פורטרט על יניב ובאיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לעשות עליו את פרויקט הגמר, הרגשתי שזה הזמן הנכון לעשות את זה. זה יוצא כמעט שלוש שנים של עבודה, אני בעיקר מלווה את השיחות שלנו ואת החברוּת שלנו במהלך השנים האלה".

מקובל לעבוד כל כך הרבה זמן על פרויקט גמר?

"כן, זה מקובל, במיוחד בדוקו. בדוקו אתה אף פעם לא יודע מה הולך להיות הסרט, אתה יוצא לכיוון מסוים ובעריכה אתה פתאום ממציא את הסרט מחדש ומבין שהסרט הוא בכלל על משהו אחר לגמרי".

מה היה לך הכי קשה בעבודה על הסרט?

"הייתה פה המון התמודדות עצמית. גם אני נכנסתי לסרט כדמות, וכל הזמן – כיוצר וכחבר – היו לי שאלות על מהות הסרט, למה אני עושה את זה בכלל? ומה המשמעות של זה? שאלות שאתה חוקר בעצמך ואתה מנסה להבין למה בכלל אתה עושה את כל הדבר הזה? יש לך המון שאלות כי אתה עובר תהליך עם עצמך. שאלתי את עצמי המון שאלות קשות בתהליך עם יניב. אתה נכנס לחיים של בן אדם ואתה צריך להיות נורא רגיש וצריך להבין כל הזמן מה התפקיד שלך ולמה המצלמה נמצאת שם. האם זו חטטנות או מציצנות, או כדי לגלות משהו. האם אתה רוצה איזה סיפור דרמטי עם אקשן כדי שלאנשים לא יהיה משעמם. כל הזמן יש לך שאלות, זה בעיניי הקושי האמיתי. מעבר לעובדה שצריך למצוא סיפור, צריך לצלם לצלם לצלם – ואז פתאום להמציא סרט מכלום. זה קשה מאוד".

״אני מאמין שהמצלמה חיזקה את הקשר שלנו״ 

ממה הכי נהנית בעבודה על הסרט?

"הדבר שהכי נהניתי ממנו בסרט זה העבודה עליו. נורא נהניתי לעשות אותו, באמת. נורא נהניתי מזה שנורא נהניתי. כשהסרט שלך הוא להיות עם חבר שאתה מאוד אוהב ומצחיק לך, וגם האנשים שעבדו איתי על הסרט היו חברים, ויש משהו בדוקו שהוא קצת יותר רגוע, אז היה לי נורא כיף בצילומים".

זה נשמע נורא מורכב להכניס פתאום מצלמה ויצירה לתוך החברוּת, איך זה השפיע על הקשר שלכם?

"החברות שלנו היא חברות שהיא בעצמה ייחודית, היא לא שגרתית, ולכן זה התאפשר. באיזשהו מקום אני מאמין שהמצלמה דווקא חיזקה את הקשר שלנו, היא גרמה לנו לדבר על דברים שלא היינו מדברים עליהם ככה סתם, ממש איתגרה אותנו. אני חושב שהחברות נעשתה עמוקה יותר בעקבות הסרט. אני מרגיש שאני לימדתי את עצמי ולימדתי את יניב דברים, והוא לימד אותי המון דברים בגלל ובזכות הסרט".

איך ההרגשה שסרט שלך מוקרן על מסך גדול, עם צופים שאתה לא מכיר?

"מצד אחד יש בזה משהו מפחיד מאוד ומצד שני יש בזה משהו נחמד. זה מלחיץ ומרגש ומפחיד, ואני נורא רוצה שאנשים יכירו את יניב, אני חושב שיניב הוא בן אדם כזה שכדאי שאנשים יכירו, זאת הייתה המוטיבציה שלי לעשות את הסרט".

מעיין שוורץ. צילום: מעיין שוורץ

מעיין שוורץ

יש סצנה שאתה הכי סקרן לראות את התגובות אליה?

"יש כמה סצנות, אבל אני בעיקר מסתכל על הסרט כשלם, אם בכלל אפשר להסתכל עליו כסרט שלם. כשאתה עושה סרט דוקומנטרי אתה מצלם בתקופות ואז אתה צריך פתאום להמציא מזה סרט, והמציאות לאו דווקא עובדת לפי התכניות שלך, אתה צריך לשחק איתה, לראות איך אתה יוצר בעצם משהו שלם מהדבר הזה, ואתה אף פעם לא יודע באמת אם זה שלם בעיני מישהו אחר. אני כל כך שוחה בזה כבר שאין לי תחושת אובייקטיביות לגבי הסיפור הזה, אז מעניינות אותי יותר התגובות לגבי הסרט השלם ופחות לגבי סצנה ספציפית.

יש רגעים מיוחדים בסרט? מרגשים?

"יש, אבל אני לא רוצה שהם יהיו ספויילרים. להיפך, אני רוצה להגיד שיהיו דברים מפתיעים, ושאנשים יבואו להיות מופתעים".

איך ספיר בתור חממת גידול ליוצרי קולנוע?

"ספיר נותנת לך את החופש באמת לעשות את הסרט שאתה רוצה לעשות, מובן שתמיד יש מידה מסוימת של הכוונה מצד המערכת, אבל בשורה התחתונה – במיוחד כשמשווים את זה לבתי ספר אחרים – יש פה את החופש למצוא את הקול הייחודי שלך, יותר מבמקומות אחרים. במיוחד אני יכול להגיד על החונכת הספציפית שלי, לינה צ'פלין, שהיא מאוד עזרה לי. היא בת שמונים ושתיים ועדיין ממש חדה, היא באמת עזרה לי למצוא קול ייחודי משלי, היא באמת בן אדם מדהים. הייתי רוצה להודות לה ולהגיד לה כמה היא מדהימה".

הקרנת הבכורה של הסרט "חברי שלי, יניב" נערכה מוקדם יותר היום. אך לאלו מאיתנו שפספסו תהיה הזדמנות נוספת לצפות בסרט מחר, יום שלישי 7.6.2016 בשעה  14:00 בסינמטק שדרות

צילום תמונה ראשית: רן ברגינסקי

סגור לתגובות.