עמוס צפרוני בקיבוץ כפר עזה. צילום: ליאורה זלצברג
עמוס צפרוני בקיבוץ כפר עזה. צילום: ליאורה זלצברג

חיים על הגבול

עמוס צפרוני, 86, הוא מוותיקי כפר עזה. הוא נמצא כבר 59 שנים בקיבוץ ואיש לא יזיז אותו משם. בשיחה עימו הוא מספר על ימיו הראשונים במקום, על קרבות שבהם השתתף, על החיים בצל איום הפצמ"רים מעזה ועל חלום אחד מיוחד שזכה להגשים. מערכת ספירלה מצדיעה לוותיקי שדרות ושער הנגב – כתבה שנייה בסדרה

עמוס צפרוני, 86, הוא מוותיקי קיבוץ כפר עזה. עמוס מתגאה במשפחה ענפה של שישה ילדים ושישה עשר נכדים. רוב חייו הוא כאן בקיבוץ, אך בילדותו לא התרוצץ בחולות הנגב, אלא בקצה השני של המדינה – בקיבוץ איילת השחר שבעמק החולה. אביו של עמוס היה ממייסדי הקיבוץ הגלילי הוותיק, שחוגג בשנה זו 100 שנים להיווסדו. השיחה עם עמוס נערכה בחודש יוני האחרון, והיא מובאת כאן כחלק מסדרת כתבות שעוסקת בוותיקי שער הנגב ושדרות.

לצפייה בראיון עם סלמן חג'בי, התושב הוותיק במושב יכיני – לחצו כאן.

כמה זמן אתה פה בקיבוץ?

"באתי הנה בשנת 1956, אבל לא להתיישב. הגענו אני ואשתי עם הבן שלנו, היה לנו ילד קטן בן עשרה חודשים. היה פה קיבוץ יגב, קיבוץ של עולים מצפון אפריקה – טנג'יר ומצרים, הם הקימו את הקיבוץ בשנת 1951 ועל רקע סכסוך ביניהם הקיבוץ כולו עמד להיעזב. התנועה הקיבוצית גייסה פלוגה של בני משקים כדי להחזיק את הקיבוץ עד שיגיע גרעין של הנח"ל – אני הייתי ביניהם. עד שהגרעין הגיע הפלוגה ישבה פה במשך שנה וחצי, אני הגעתי מעט אחריהם והייתי פה בערך שנה. במשך השנה הזו  הגיע הגרעין ואנחנו עוד הספקנו לעבוד איתם, ואחרי זה חזרנו לאיילת השחר. שנה אחרי זה, בגלל שנפרדתי מאשתי, חזרתי. לא רציתי להיות באיילת השחר – ומאז אני פה".

ספר על איזשהו זיכרון חזק מהקמת הקיבוץ.

"היינו פה בהתחלה אולי 15 אנשים. היו המון שטחים שהיה צריך לעבד. הייתי יורד לשטח ב-4 בבוקר כל יום וחוזר בערב. המצרים עוד היו מוצבים פה אז, וכאן היו העמדות שלהם. זה לא דומה להיום עם הפצמ"רים אמנם, אבל היו יורים על עובדי חקלאות מהמוצבים של המצרים. עובד אחד קיבל כדור בפה פעם אחת והובלתי אותו עם מריצה למרפאה".

וזיכרון טוב מההקמה?

"כל דבר היה פה חגיגה. אני זוכר את חגיגות חמש שנים לקיבוץ – התכוננו אליהן כמו לחגיגות היובל או המאה. זאת הייתה בהחלט חוויה".

יש איזשהו קרב או מלחמה שחקוקים בזיכרונך באופן מיוחד?

"הייתי בפלמ”ח וזיכרונות משם הם יותר חזקים. התגייסתי בגיל 17 ולחמתי בגליל, במשמר העמק, בכרמל, שחרור הנגב. זה לא שאני גיבור גדול, אבל הייתי שם, במלחמות אחרי קום המדינה כבר לא פחדתי. אני זוכר הכל, כל מלחמה".

חשבת לעזוב את הקיבוץ בעקבות המצב הביטחוני?

״לא, להיפך. המשפחה שלי מחוץ לקיבוץ, ניסו לשכנע אותי לעזוב ולא הצליחו. שאלו מה יש לזקנים לעשות פה? אבל זה הבית שלי. אז בסדר, יש הפגזה וזה יעבור, בשביל זה לעזוב? אין צורך. אני גם לא כל כך מפחד. אפילו לקח לי זמן להשתכנע לישון בממ"ד, הרבה פעמים בכלל לא יצאתי בזמן צבע אדום – נשארתי בחדר השינה לישון״.

עמוס בביתו בקיבוץ. צילום: ליאורה זלצברג
עמוס בביתו בקיבוץ. צילום: ליאורה זלצברג

מה אתה חושב על זה שסטודנטים מבחוץ באים לגור בקיבוץ?

"בשמחה רבה, אבל הם לא באים לחדר אוכל.  זה המקום היחידי היום שמרכז את כולם ופוגשים בו אנשים. אני אישית רואה אותם הרבה, כי אני עובד קצת על הכביש – אני מתנדב פה במועדון קשישים, ויום בשבוע אני מסיע נכים שצריכים עזרה. מעבר לזה נוצר קצת קשר איתם כי אנחנו קבוצה של חבר'ה מבוגרים מהקיבוץ שנוסעים למכללה ונכנסים להרצאות חופשיות. אבל בתוך הקיבוץ אין ממש קשר איתם, וחבל".

יש משהו שרצית לעשות במהלך חייך ולא עשית?

"כל מה שרציתי לעשות במהלך חיי ולא עשיתי זה כשהייתי צעיר. רציתי אופנוע. אחר כך, כשהייתי בקורס קצינים, נורא רציתי להיות צנחן. הייתי בפלמ"ח אבל מעולם לא צנחתי ממטוס. דברים כאלה פעוטים, אבל דברים גדולים לא. היו לי הרבה התלבטויות אם להישאר בקיבוץ או לא, הציעו לי הרבה אנשים לבוא לעבוד באופן פרטי, אבל זה לא משך אותי. אז לא".

מה עם חלום אחד שהגשמת?

"בן אדם בגילי כבר מסכם אחורה מה הוא עשה בחיים. יכולתי להישאר באיילת השחר, אבל באנו לפה והקמנו יישוב חדש, שהיום לדעתי הוא בחזית המדינה – מבחינת יישובים מתפתחים, יישובים על הגבול ומבחינת האנשים. הקיבוצים האלה של עוטף עזה והגליל עושים את זה מתוך רצון ולא מפני שאין להם לאן ללכת, אז זאת העשייה. זה מה שעשיתי, להקים את הקיבוץ. וזה בהחלט מחמם את הלב".

ואם נעזוב את הקיבוץ ונתמקד ממש בך – חלום שהיה לך והגשמת?  

"אני אגלה לכם דבר שלא אמרתי עוד לאף אחד. אני כותב סיפורים, וחלק מהם מופיעים באינטרנט, בסיפורי קיבוצים ובעלונים של הקיבוץ. אני לא חושב שאני סופר, אבל זה מה שהייתי רוצה להיות. אני קורא הרבה ומתעסק המון עם סיפורים, אבל אני לא בנוי מהחומר של סופר. הסיפורים שאני כותב הם לרוב סיפורי נוסטלגיה, על הגליל העליון ואיילת השחר. אני אוהב את הסיפורים שלי".

מה הופך את כפר עזה למיוחד יותר מהשאר? מה מייחד אותו?

"הרבה מאוד מהישובים בשער הנגב עוסקים בחוסן ומדברים על חוסן. אנשים יוצרים לעצמם תדמית מיוחדת, איכות מיוחדת. אני לא חושב שיש לנו איזושהי איכות מיוחדת, אבל אנשים מרגישים ככה וזה מה שמייחד את הישוב. אני לא רואה הבדל בין כפר עזה לבין נחל עוז או לגבים, אבל האנשים פה – אותם אני אוהב יותר. קיבלנו שם של קיבוץ מיוחד, אומרים את זה גם באזור. בעיקר כי במשברים ביטחוניים שהיו פה לא עזבה אף משפחה".

הנוף לעזה. צילום: ליאורה זלצברג
הנוף לעזה. צילום: ליאורה זלצברג

אתה אופטימי לגבי עתיד המדינה?

"כן. היו תקופות שבהן הייתי יותר מיואש. אבל כשאני בודק אחורנית, עכשיו זאת לא תקופה קשה. היו תקופות הרבה יותר קשות. הצעירים טוענים שכן, קשה, ואני יכול לראות את זה על הילדים שלי, הם מתקשים בלקנות דירה, המשכנתא גבוהה".

מה אתה חושב על הצעירים של היום?

"בדיוק כמונו. כולנו בני אדם והנוער הוא נוער טוב. אחד הנכדים שלי בא אליי יום אחד עם קופסה קטנה ואמר לי 'סבא, אתה חקלאי, יש פה כמה זרעים. אולי נמצא פה איזה חלקה לזרוע אותם?'. אני הרי הייתי בטיול בהודו ואני יודע איך נראים זרעים של קנאביס… ולזרוע לו קנאביס לא יקרה. אז לנו לא היו סמים – אבל לשתות שתינו עד שדפקנו את הראש, מתבגרים. אבל גם זה עבר. בסך הכול כולנו בני אדם והנוער הוא נוער טוב".

צילום תמונה ראשית בראש הכתבה: ליאורה זלצברג

 

אודות

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים