סלמן חג’בי בן ה-98 הוא התושב הוותיק ביותר במושב יכיני, שהוקם בשנת 1952 בידי עולים מתימן – מושב יחיד בין עשרה קיבוצים במועצה האזורית שער הנגב. למרות גילו המופלג, שיבתו של סלמן אינה ניכרת עליו, הן בכושרו הגופני והן בצלילות דעתו, והוא מצליח לתאר בצורה מפורטת ומעוררת השתאות את ההיסטוריה של המקום שבו הוא חי. “אני לא אשכח איך עבדנו קשה באדמה”, מספר סלמן, “זה לא מה שהיום, יומם וליל עבדנו – האדמה הייתה כל חיינו”.
כשהיה בן 33, עלה סלמן ארצה על רקע המצב הבעייתי שאליו נקלעו יהודי ארצות ערב בעקבות מלחמת העצמאות בישראל: “אמרו לנו בתימן ‘זה לא המקום שלכם’. מלך תימן אמר לנו שאין לנו (היהודים) מה לעשות שם. לפני זה הספקתי לחרוש את תימן לאורך ולרוחב. היינו סוחרים. לכל היהודים היה מקצוע; אחד היה חייט, השני סנדלר – אני הייתי סוחר כלי חרס. יצאתי ביום ראשון וחזרתי הביתה ביום שישי. הכל שם היה סוחרים וחמורים וגמלים”.
מתי הגעת לישראל?
“ב-1949, אחרי המלחמה. בהתחלה הגעתי עם המשפחה לעין שמר, ישבנו שם שבעה-שמונה חודשים, אחרי זה היינו חמישה חודשים באוהלים בצמח, ליד הכנרת. מצמח עברנו לפה, במקום הזה שלא היה בו כלום, הסוכנות הביאה אותנו לפה כדי שנעבוד פה את האדמה”.
מה אתה זוכר מהקמת היישוב?
“בשנת 1952 התחלנו להקים את היישוב. בהתחלה היו צריפים מפח של הכורדים. ישבנו בצריפים חמישה-שישה חודשים, אחרי זה באו מהסוכנות לתכנן את המושב. לקחו אותנו לבנות, כל אחד הביאו לו מקצוע – אני הייתי טייח. בנו שבעים ושמונה יחידות דיור, בלי הרבה כלים מקצועיים, לא כמו היום שבונים עם קבלנים. נשאר כאן בית אחד מהבתים הראשונים שככה נבנה, כמו רכבת”.
של מי היה הרעיון להקים את המושב?
“תנועת המושבים. הייתי חבר ועד, היינו שבעה חברים בוועד ו-78 משפחות – ועד היום זה ככה”.
מה אתה זוכר מהשנים הראשונות?
“איך עבדנו פעם באדמה, אני זוכר איך עבדנו עם החיטה קשה, לא כמו היום. לא היו כמעט כלי עבודה, הכול עשינו בידיים, ולא היה כמעט מה לאכול. היה צריך תלושים כדי לקנות שמנת, סוכר, שמן – הכול. היה מחסור והביאו אוכל עם מטוס שהוריד מלמעלה ארגזים של שמנת ולחם. הוועד חילק את הלחם. ידענו כמה כל משפחה צריכה לפי כמות האנשים”. הוא צוחק ומוסיף: “היום כל אחד יכול לקנות מה שהוא רוצה. פעם היינו תלויים בתלושים. ככה הסתדרנו כמה שנים”.
מה גידלתם?
“גידלנו המון דברים, כל מה שעזר לנו לחיות. היינו משקים עם משפך ועוברים שתיל ואחריו עוד אחד. היום זה עולם אחר. רק כמה שנים אחר כך עשו את הצינורות (השקיה). אז בזמנו בשנות החמישים לא הייתה מנוחה”. בעודו מסיים את המשפט חיוך גדול נפרש על פניו. עם הקמת היישוב, חלק מהתושבים עבדו בחממות וחלק, כמוהו, עבדו ברפת, בדיר ובלול – שסבלו כולם מגנבות. “היינו שומרים כל ערב 7-8 אנשים, הביאו לנו נשק. היו גונבים פרות, עזים, חמורים – מה שמצאו. היו הרבה פדאיון שגנבו ורצו להרוג אותנו. תפסנו פעם שניים ומשטרה לקחה אותם”.
משפחתו של סלמן, משפחת חג’בי, היא הגדולה ביישוב יכיני. “היום יש לי תשעה ילדים, שלושה מתו לנו. שניים מתו פה בגן של היישוב מחומר רעיל, אחד אחרי הצבא. שניים מהילדים שלי גרים איתי ביישוב. ילד אחד גר בשדרות. הבכור שלי בן 70”. סלמן היה חבר ועד ביכיני מהקמתו עד לסוף שנות ה-70′. לאחר שפרש מן הוועד, המשיך לנהל את הרפת שלו. היום הוא כבר לא עובד ברפת, הבן שלו ועובד תאילנדי מתחזקים אותה ואת החלב הם משווקים לתנובה מדי יום. “יש 80 פרות חולבות. חליבה פעמיים ביום”.
אתה חושש מהמצב הביטחוני?
“מה יש לי לפחד מטילים? אלוהים גדול – כל אחד וזמנו. בצוק איתן היו פה שתי נפילות בשטח פתוח. לכל בית יש ממ”ד, אבל אני לא רץ לממ”ד”.
מה סדר היום שלך?
“קם בבוקר לשחרית, לא נח צהריים, מסתובב בקלנועית ביישוב, לא ישן הרבה, מספיק לי 4-5 שעות. מבוגר לא צריך לישון הרבה”. בין התפילות היומיות, סלמן מרבה לקרוא בספרי התורה שנמצאים בשידתו, ובעיתוני היום הנזרקים אל מפתן דלתו. “את כל הספרים האלה אני קורא, ואת כל העיתונים, גם ‘ישראל היום, ‘ידיעות’ ואפילו ‘הארץ’ – כולנו ישראלים”
איך ייראה המושב בעוד כמה שנים?
“בונים יחידות לעוד 80 משפחות. אבל הם אנשי מקצוע, רק יגורו ביישוב, לא יעבדו בו”.
מה עם הצעירים של היום?
“שיהיו בריאים, שייתנו להם יותר כסף בצבא. מסכנים – נותנים להם 400-300 שקל נדבות. צריך לשלם יותר, אנשים חיים טוב בבית בזכותם. שתהיו חזקים ותמשיכו לקיים את המדינה, זה הכי חשוב”.
צילום תמונה ראשית בראש הכתבה: אייל גטו
