מכינים אסאדו בקיבוץ אורים, צילום: גלעד ילון
מכינים אסאדו בקיבוץ אורים, צילום: גלעד ילון

תגלית בצו 8: יומן מסע ישראלי-ארגנטינאי

באמצע הסמסטר וללא שום התראה, התבקש גלעד ילון להתלוות לקבוצת סטודנטים מארגנטינה. יש דברים שקשה לסרב להם, בטח אם יש לך הזדמנות להיות "המקומי" עבור קבוצת תיירים  

במהלך אחד השיעורים, בעיצומו של הסמסטר, קיבלתי מייל משונה מצה"ל. כשפתחתי אותו הבנתי שקוראים לי בשנית להצטרף לקבוצת תגלית מארגנטינה. בהתחלה הפנייה נראתה קצת תמוהה: איך אפשר לבקש מסטודנט ללא שום התראה מראש לפנות כמעט שבוע שלם מלימודים או עבודה, לעזוב את הכל ולצאת בפעם המי יודע כמה למצדה, הר הרצל ויד ושם? במקרה הזה, כנראה שאותו מייל הגיע לאדם הנכון. אחרי שבקושי הצלחתי לסדר משמרות בעבודות ולהבין איך אשלים את הלימודים, נעניתי בחיוב לקריאת דגלי הכחול-לבן ויצאתי לרענון מזורז בספרדית. בעקבות החוויות המדהימות שחוויתי בשנה שעברה, הבנת החשיבות שבשליחות ואם להיות כן, גם כדי לקחת פסק זמן קצר משגרת הסמסטר – הצטרפתי לתגלית דרום אמריקאית פעם נוספת.

פרויקט תגלית זכה בשבוע שעבר בפרס בגין לציונות לשנת 2016, אבל הוא ממש לא תופעה חדשה; יותר מחצי מיליון יהודים הגיעו לבקר בארץ במסגרת הפרויקט, רבים מהם שבו לביקור נוסף ולא מעט אף החליטו לעשות עלייה. בשבוע שעבר הצטרפתי לקבוצה "608" מארגנטינה שהורכבה מ-34 סטודנטים מפרברים בצפון-מזרח המדינה, מערים שלא הכרתי מעולם ושקרובות יותר לפרגוואי או ברזיל מאשר לבירה בואנוס איירס.

ישראל - ארגנטינה, קיבוץ אורים
ישראל – ארגנטינה, קיבוץ אורים. צילום: גלעד ילון

איפה נכנסים הישראלים לסיפור? הדור שלנו הוא דור של מטיילים – תרמילאים, מוצ'ילרים – או איך שלא תרצו לקרוא לזה. כל מי שטייל קצת במדינות זרות, קרובות או רחוקות יכול להעיד שהחוויה מקבלת פן אותנטי ומשמעותי במקום זר כשמתלווה לה מקומי שיודע לעצב אותה בצורה שלא תוכל לעשות בעצמך. ובדיוק כמו שארצה להתחבר עם מקומיים במדינות זרות שיראו לי את דרכי, יעזרו לי עם השפה וידעו על מה להמליץ לי – כך בחרתי להיות המקומי בחוויה של אחרים. ארגנטינה עבורי היא המדינה הזרה שבה תמיד ארגיש הכי בנוח. אמי עשתה עליה מבואנוס איירס, גדלתי עם השפה הספרדית מגיל קטן ומובן מאליו שאת הקבוצות מארגנטינה קיבלתי בשמחה ובאהבה, ואם כבר לטפס את מצדה בפעם המאה, אז לפחות שיהיה איתם.

להשתתפות בתגלית יש משמעות גדולה עבורי, הרבה יותר מעוד הסבר לתיירים על פלאפל טוב או על החומוס הכי מוצלח בשוק הכרמל. ישראלים מעטים יודעים שהאומה הארגנטינאית חוותה טראומה שהתבטאה במשטר דיקטטורי צבאי וקשה עד 1983, שקושרה בצורה ישירה לצבא ולנשק. עובדה זאת לא תורמת לכך שארצנו הקטנטונת מוצגת כלפי חוץ כמקום מסוכן שאינו ראוי לביקור וההסברה הישראלית בתגלית ובארגנטינה עובדת שעות נוספות וללא ספק עושה שינוי מבורך בתפיסה של ישראל במדינת הבשר. כך גם עשינו אנחנו, המשתתפים הישראלים, כשאפשרנו לארגנטינאים לעלות על מדי צה"ל בפעילות שהכנו עבורם.

ארגנטינה עולה על מדים. צילום: רז מלכה
ארגנטינה עולה על מדים. צילום: רז מלכה

במבט לאחור, מצחיק לחשוב שהגעתי לתגלית בציפייה לתת מעצמי כמייצג לישראליות ולתרבות בארץ, לבסוף מצאתי את עצמי סופג את הדברים הללו יותר מהם, כשבנסיעות ובמקומות האירוח המוזיקה הלטינית החליפה את השירים הישראליים והערק פינה את מקומו לפרנט הסגול. עם המוזיקה הגיעו גם ריקודי סלסה וריקודים שונים בגרסאות יוצאות דופן. נראה שבהנחלת התרבות הישראלית אצל הארגנטינאים אולי קצת כשלנו, אבל היי, לפחות השיר "דוביגל" והמילה "כפכפים" תפסו חלק נכבד במהלך הטיול המשותף.

את הקבוצה ליוו זוג מדריכים ארגנטינאים שהכינו את החניכים חודשים טרם הגעתם ארצה. אחת מהן, גיז'ל מרינוף, שיתפה בפוסט את מחשבותיה לאחר סיום הטיול. "אנשים גדולים מאירים את חייך! לחניכים המדהימים שלי שנתנו לי להצטרף ולקחת חלק בחוויה היפה הזאת, אין לי ספק שלראות אתכם נפתחים ומתפתחים בימים אלו זה אחד הסיפוקים הגדולים שאני לוקחת איתי הביתה", היא כתבה בפוסט. "מקווה שהצלחתי להעביר אליכם לפחות קצת 'אפקט תגלית' כי הוא היכה בי ודחף אותי לעבוד, תוכלו לחוות אותו בעצמכם בגוף ובנפש. היום אני יודעת שזה היה שווה את כל המאמץ… משפחת 608 לנצח בלבי!".

בין ארוחות האסאדו, משחקי הכדורגל והמסיבות, חווינו כקבוצה רגע עוצמתי במיוחד בבית העלמין הצבאי בהר הרצל. אחד המשתתפים הישראלים, רז מלכה, הוביל את הקבוצה לקבר של משה נפתלי ז"ל ששימש כמפקדו ונהרג במהלך שירותו הצבאי. כאשר עמדנו 40 איש ליד הקבר ושמענו ממלכה את סיפורו של נפתלי, לא היה אחד מתוך הארגנטינאים, הישראלים והמדריכים שיכלו להישאר אדישים לסיפורו של נפתלי, שנפל בניסיון לסכל חדירת מחבלים לשטח ישראל. מלכה התייחס לסיטואציה ואמר: "קשה להסביר במילים חוויות עוצמתיות. לראות קבוצה כל כך גדולה של ארגנטינאים, שמבינים שאולי כולנו יהודים, אבל החיים בארץ שונים לחלוטין מחיים של צעירים בחו"ל, חוויה כזאת גורמת לי להרגיש גאה, גאה ששירתי בצבא, גאה שאני מנציח את אלו שנפלו, והגאווה הכי גדולה היא שזה גרם לחלקם לחשוב לעשות צבא ולהיות חלק מזה". מלכה והמשתתפים הצטלמו מאחורי הקבר והתמונה נשלחה למשפחתו של נפתלי.

ביקור קברו של משה נפתלי ז"ל בהר הרצל. צילום: גלעד ילון
מלכה (במרכז) והקבוצה מבקרים בקברו של משה נפתלי ז"ל בהר הרצל. צילום: גלעד ילון

תמיד קשה לסיים את המסע ולחזור ברגע אחד לשגרה, המשתתפים הישראלים העידו כבר מהרגע הראשון לאחר המסע כי הרגישו געגועים עזים ושברון לב וחלקם כבר מתכננים את ביקורם בארגנטינה כחלק מהטיול הגדול שאחרי הצבא. יום למחרת, כשאני עדיין מתאושש מהחזרה ומתמודד עם העייפות המצטברת מימים עמוסים ולילות מועטים בשינה, ישבתי בכיתה והתבקשתי לכתוב על היציאה לתגלית. שוב פעם מצדה, ים המלח, ירושלים, גמלים וחומוס בעיר העתיקה, כיכר רבין וקיבוץ בעוטף עזה. אך הפעם חוויתי זאת אחרת, פגשתי קבוצה של אנשים מדהימים ממקומות מרוחקים אפילו בתוך ארגנטינה עצמה, וכמו שלימדתי אותם על מה זה להיות ישראלי, כך למדתי מהם על תרבות קצת שונה, אך מיוחדת. אולי יום יבוא ודרכנו יצטלבו שוב, כשנשב על מנת חומוס או אסאדו.

אודות

המלצת קריאה

איך שינתה הקורונה את בתי החולים? שלוש אחיות מספרות

הן עבדו מסביב לשעון, לעיתים עם אותה מסכה על פניהן כשמעליהן ריחפה סכנת ההידבקות. בשיחה עם "ספירלה" משתפות שלוש אחיות בתי חולים על החיים בתקופת המגפה