“לי לא אכפת לחלוק את השמחה שלי גם עם אשכנזים”, אומר הרב צביקה בלולו בזמן ההילולה הגדולה לבאבא סאלי שנערכה השבוע בנתיבות. בלולו מספר שהוא זוכר את האירוע עוד כשהיה “פספוס קטן” אבל מדגיש שכיום אפשר לראות שם “את כולם, בכל המינים כל הצבעים וכל הגזעים… ונכון שזה משהו ששייך לעדה של הוריי, אבל כולנו אחים, כולנו צריכים להיות שמחים”.
בעבר, הילולת הבאבא סאלי היתה נחלתה של העדה המרוקאית, אך כיום היא אומצה על ידי החברה הישראלית בדומה לחג המימונה שהפך גם הוא לנחלת הכלל. בהילולה ניתן למצוא את כל סוגי האזרחים בישראל, מאנשי פריפריה שגדלו על מנהג ההילולה, אנשי המרכז שבאים בשם החוויה או כאלה שמחפשים את האמת שלהם בתוך המון אדם מאמינים. אלפי אנשים מסביב חוגגים, שרים, רוקדים, מסתובבים בין עשרות הדוכנים, עוצרים לרגע להאזין לפייטנים הפזורים ברחבי מתחם ההילולה.
ההילולה, שהתקיימה בימים שני ושלישי השבוע, נערכת לזכרו של רבי ישראל אבוחצירא, או בשמו המוכר יותר הבאבא סאלי. הוא נולד ב-1890 בעיר ריסאני שבמרוקו, ונפטר בינואר 1984. אביו וסבו נחשבו גם הם ל”עושי נסים”, ומכאן שמשפחת אבוחצירא נחשבה לשם דבר בימים של אז, והבאבא סאלי עצמו 33 שנים אחרי לכתו עדיין מחזיק בתואר “עושה הנסים”. הרב חי את רוב חייו במרוקו, ובשנות ה-50 החליט לעלות לארץ. הוא נדד בין יבנה לאשקלון ולבסוף השתקע בעיר נתיבות.
המילה הילולה לקוחה מהשפה הארמית שפירושה שמחת חתונה, אך הילולת הבאבא סאלי נקבעה דווקא ביום פטירתו בד’ בשבט. הסיבה לכך, מסבירה הרבנית רונית אמסלם מהעיר נתיבות היא כי ביום פטירתו של הצדיק נערכת חתונה בינו לבין אלוהים – בעצם המוות נתפס כזיווג כמשהו חיובי וכך אנחנו הופכים את יום האבל ליום שמחה. לדעת מאמיניו, זכה הרב בירושה ייחודית- ברכה פלאית על המים, המעניקה סגולות ריפוי בעת שתיית בקבוק “מים קדושים”.
המון האדם שעולה לרגל הקבר נצפה כבר בעומס הכבישים המובילים לכיוון העיר נתיבות, נסיעה שהיתה אמורה לארוך כ-40 דקות מכיוון המרכז התארכה עד לשעה וחצי כמעט. כמובן ככל שמתקרבים אל היעד כך עולה העומס, והצפיפות. מה שמעלה באופן ישיר אולי בגלל כמות המבקרים הנצפים מרחוק, ואולי בשל הסמיכות של העיר לרצועה ואולי כי נתיבות מתקשרת לאנשי המרכז כעיר למודת קאסמים ואזעקות. מה עושים מבחינת אבטחה באזור?
כוחות הביטחון פרוסים לאורך כל העיר, אך מוקד האבטחה נמצא ברדיוס של ההילולה עצמה. דניאל יפרח, מנהל יחידת “אופק” של השיטור העירוני בנתיבות, מספר כי “בין 150 ל-200 אלף איש פוקדים את הקבר ביומיים האלה, אשר ביומיום מגיעים לכאן על מנת לערוך טקסי חאלקה או בר-מצווה. הצפיפות כאן גדולה וקשה ואנחנו צריכים להיות ערוכים לכל תרחיש”. ההכנות כמובן מתחילות כמה שבועות לפני, מבחינת פריסת כוחות, תדריכים, והיערכות של ציוד, “ברור שאנחנו לא יכולים לבדוק אדם-אדם כשמדובר בסדר גודל כזה של אנשים, הכל מתנהל בעיניים. חיפוש אחר אנשים חשודים, אנשים עם תנועות גוף מוזרות או לבוש חריג ישר יגרמו לנו לבדוק אותם”, מסביר יפרח, “החלק הכי חשוב מבחינתנו הוא ערנות”.
שטח ההילולה עצמו מתפרש על כ-50,000 מר’, והיא מתחלקת למספר אזורי מוקד שונים. ממגרש המכוניות ועד לאזור הקבר מתנהל שוק רוכלים, ממרחק ניתן לראות את תורי הענק המתגודדים בין הדוכנים, מאות אנשים קונים מזכרות מן האירוע אבל מיוחד יותר הוא הסחר בפריטי קדושה. קטורת לברכה, טהרת הבית, וניקוי ממזל רע, קמעות שונים, הכמיהה של האנשים כלפי דברי הקדושה גורמת גם למי שלא מאמין בכוחות על טבעיים להוציא מטבע מהכיס ולקנות. – “מה כבר יכול לקרות?”, שואלת שיר דיין, תל אביבית בת 28 שרכשה קמע למזל טוב “מקסימום זה יעשה טוב, במקרה הפחות טוב זה לא יועיל בכלום”.
בסול מסלול השוק נמצאת הכניסה לקבר שכמובן נחצצת באמצעות קיר, בין נשים לגברים. את הדרך ל”ציון” הקבר עצמו גם מי שחווה זאת בפעם הראשונה לא ניתן לפספס. נחיל האנשים הפרוס לאורך מאה מטרים בערך מוביל בסופו של דבר אל הקבר עצמו. משך ההמתנה הוא כרבע שעה, בה נאלצים המאמינים להידחס ולהצטופף כדי להיכנס פנימה לגעת בקבר לבקש “בקשה” ולצאת. החלק האחרון, ואולי המרשים ביותר, כנראה בשל הימצאות להבות האש, הוא מתקן להדלקת נרות לעילוי נשמות. שם רוכשים המאמינים נרות ומשליחים אותם לתוך מתקן הבעירה אשר האש בו מוזנת מאלפי נרות שהושלכו.
