הדר, בת 45, החלה את לימודיה במכללת ספיר לפני עשר שנים כשאהבתה למוזיקה הביאה אותה למסלול רדיו במסגרת לימודי תקשורת. במהלך השנה האחרונה ללימודים, עברו חייה של הדר שינויים רבים שלא לומר, טלטלות קשות. היא היתה נשואה לאישה שאהבה ויחד הן גידלו את בנן המשותף, עד שהבינו שלא נותרה להן ברירה אלא להתגרש. גם עם משפחתה ניתקה את הקשר לתקופה מסוימת. באותו זמן, תחנת הרדיו של המכללה היתה הבית שלה, חלק מהמרצים היו לאוזן קשבת, והגיטרה היתה רשת ההצלה. בגיל 38 הבינה הדר שהיא לא גבר, היא אישה. לא מדובר בהחלטה שהיא לקחה, אלא החלטה שבחרה בה.
מגיל צעיר היא הרגישה שמשהו בה שונה. זה קרה לראשונה כשנכנסה לארון הבגדים של אמה ועולם שלם נפתח בפניה. “זה סקרן אותי ומצא חן בעיניי, ניסיתי, מדדתי… והסתרתי את זה שאף אחד לא ידע. ידעתי בדיוק מתי כולם הולכים ומתי הם חוזרים”. השנים עברו והסוד של הדר הודחק ונשאר מאחור, “חשבתי שזה יהיה פטיש שאלמד לחיות איתו, יצאתי עם נשים ונמשכתי אליהן”. כעבור שנים גם הכירה את אשת חלומותיה, התחתנה איתה והן הביאו יחד ילד לעולם. שנה לאחר שבנם נולד הדר נכנסה לתקופה קשה, “לאט לאט התחיל הדיכאון, שנבע מהדחקה ומחוסר היכולת שלי להוציא את מי שאני”. שלוש שנים אחר כך, כשבת זוגה היתה בהיריון עם הבת השנייה, היא כבר לא הצליחה לתפקד. היא קמה בבוקר, אכלה, ישנה, אבל הראש לא היה מחובר.
חלק מתהליך ההתפכחות וההתבוננות הפנימית, קרה בזכות הלימודים האקדמיים ש”פתחו לה את הראש”. היא החליטה לבדוק מה ההסבר לכל הרגשות שפתאום מציפים אותה. “נכנסתי לאינטרנט, בדקתי, חקרתי והייתי יושבת שעות ערה עד הבוקר וצופה בסרטונים של נשים קוקסינליות. כשהגעתי לנקודת רווייה, התחלתי לקרוא. הבנתי שזאת אני”. הדר מודה שזה תמיד היה קיים אצלה עמוק בפנים, אבל היא פחדה להודות, בעיקר בפני עצמה. “תמיד אנחנו יודעים מה שורש הבעיה, אבל לפעמים לוקח זמן להודות בה. אני סירבתי להודות בזה”. כשהיא מצליחה לפענח את תחושותיה חיפשה הדר עם מי להזדהות.
“תמיד אנחנו יודעים מה שורש הבעיה, אבל לפעמים לוקח זמן להודות בה. אני סירבתי להודות בזה”
החיפושים הביאו אותה ל”תפוז” שם מצאה קבוצה של הקהילה הטרנסג’נדרית שהובילה אותה אל “המרכז הגאה” בגן מאיר. המפגשים תחילה הרתיעו את הדר, אבל היא נשארה. “הייתי בהתחלה של ההתחלה. לרגע היה נראה שאולי לא נכנסתי למקום הנכון”. אבל זה היה בדיוק המקום בו היא היתה צריכה להיות. בגן מאיר היא מצאה את התמיכה לה היתה זקוקה, וכך צעד אחר צעד, היא למדה והבינה מה עליה לעשות כדי להניע את השינוי לו היא כמהה.
במשך כל הזמן הזה, האווירה בבית היתה מתוחה מאד והיא ובת זוגה הלכו לטיפול זוגי ביחד ובנפרד. באחת הפגישות של הדר אצל המטפל הזוגי, לבדה, היא סיפרה לו שהיא מתחילה בתהליך. עכשיו היה עליה לבשר על כך למי שאהבה יותר מכל. “באתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה שנדבר. היא שאלה אותי, ‘מה אתה רוצה להגיד לי שאתה הומו?’, אמרתי לה הלוואי, והיא מסתכלת עליי ולא מבינה. ואז היא אמרה ‘אתה אישה נכון? ידעתי'”. הדר מתארת את הרגע הזה כקשה ומורכב מאוד. “מצד אחד אני משחררת פה מטען כבד ומתוודה, מצד שני אני מחריבה את העולם שלה. אני לא אשכח את המילים שלה, היא אמרה לי ‘אני קיבלתי בעיטה לבטן’. ישבנו בחדר ובכינו ביחד”. מאותו הרגע הן ידעו שהכל עומד להשתנות. הדר לא ניסתה ללחוץ או לשכנע את זוגתה להישאר איתה, “היא אמרה לי שהיא לא לסבית והיא לא רוצה לחיות עם אישה, היא רוצה גבר”.
“היא שאלה אותי, ‘מה אתה רוצה להגיד לי שאתה הומו’? אמרתי לה הלוואי, והיא מסתכלת עליי ולא מבינה. ואז היא אמרה ‘אתה אישה נכון? ידעתי'”
גם להורים של הדר היה קשה לקבל את הבשורה, אך היא עמדה על שלה והסבירה להם שזה חזק ממנה, שהיא לא יכולה להמשיך ככה, כי היא פשוט לא תחיה. למרות ההסברים, התקשו הוריה להכיל את הרצון בשינוי. לאט לאט, העוגנים שהיו החזקים ביותר בחייה החלו להתפרק אחד אחרי השני. היא התחילה להתגעגע לדברים שאיבדה במהלך הדרך והחליטה שהיא עוצרת את התהליך כדי להתאושש. “אבא שלי ראה שאני במצוקה ואמר לי ‘בואי, תעברי אלינו תשקמי את עצמך, תני לעצמך זמן'”. הוריה לרגע האמינו שבנם האובד חוזר הביתה. “הגעתי למצב שכולם סביבי מרוצים ואני לא. הבנתי שזו היתה רק עצירה לחדש את הכוחות, וכשאני מבינה את זה התחיל שוב המתח בבית ובאחד הוויכוחים אבא שלי אמר לי ‘תארזי את התיק, תוך שעה את לא פה'”.
לזמן מסוים היתה הדר מחוסרת בית, כשהיא מעבירה את הלילות במקומות מזדמנים. בחלקם היא מצאה את עצמה ישנה ברדיו של המכללה, במקרה הטוב, או במיגוניות מחוץ לה במקרה הרע. הדר היא לא היחידה, 20% מהנשים הטרנסג’נדריות מדווחות כי היו מחוסרות דיור לתקופה כלשהי בחייהן. בצער רב, מספרת הדר גם על נשים רבות בקהילה הטרנסג’נדרית שנשברות בשלב מסוים, נשאבות לעולם הזנות והסמים וחיות במעגל הרסני, או שהן מתאבדות. נכון לשנת 2011, 41% מהנשים הטרנסג’נדריות ניסו להתאבד לפחות פעם אחת. “הייתי קרובה לשם. זה יכל להיגמר אחרת, אבל היה בי כוח והיה לי סיוע של חברות ושל העובדת הסוציאלית. לא ראיתי את עצמי מגיעה למקומות האלה, פחדתי, אבל צריך להתקיים אז מה את עושה?”.
הימים עברו, השינוי תפס תאוצה והדר החלה להחזיר את החיים למסלולם, אך ההתמודדות החברתית נמשכת ומלווה אותה עד היום. במשך שנים היו פונים אליה כזכר במקומות ציבוריים וזה קורה גם היום. “פעם זה היה מכעיס ומקומם אותי. אבל בשלב מסוים הבנתי שזו מלחמה שאני לא אנצח בה”. עם הזמן היא שינתה גישה ואימצה לעצמה משפט באמצעותו היא מתמודדת עם הרגעים האלה. “אני אומרת ‘המון תודה על המחמאה, אבל אני לא גבר’. זה משפט שמשאיר לאדם השני חומר למחשבה. פתאום הוא מפעיל את כל החושים שלו, הוא מסתכל עליי, רואה שיש לי חזה, שאני הולכת בצורה מסוימת, לבושה בצורה מסוימת ומתנהגת בצורה מסוימת”.
“זה משפט שמשאיר לאדם השני חומר למחשבה. פתאום הוא מפעיל את כל החושים שלו, הוא מסתכל עליי, רואה שיש לי חזה, שאני הולכת בצורה מסוימת, לבושה בצורה מסוימת ומתנהגת בצורה מסוימת”
בדיוק כשהדברים מתחילים להסתדר, מקבלת הדר מכתב ממכללת ספיר בו היא נשאלת אם תהיה מעוניינת להשלים את התואר. “אמרתי לעצמי לכי עכשיו ותבני את החיים שלך. היית עסוקה בלשנות אותם, אבל עכשיו את צריכה לבנות אותם”. באותו הזמן היתה עוד פסגה שהדר רצתה לכבוש, היא ניגשה להיבחן בבית הספר למוזיקה “רימון” במסלול של הוראת מוזיקה – והתקבלה. אבל לפני כן, החליטה לחזור למקום שהיה בשבילה בית ולסיים את התואר שהפסיקה רגע לפני נקודת הסיום. תחנת הרדיו במכללה היתה עבורה מקלט מההתחלה. “אני את היציאה שלי מהארון עשיתי בשידור חי. פתחתי את המיקרופון ויצאתי מהארון ומאותו שידור שידרתי בנקבה”.
“קוראים לי הדר ושם הבמה שלי הוא מקווין”. לגבי ההגדרה הפורמלית, היא בוחרת להציג את עצמה כשייכת לקהילה הטרנסג’נדרית, והיא אישה טרנסקסואלית לסבית. השאיפה שלה היא להשתלב בחברה ולא להתבדל ממנה. היא רוצה להכיר אנשים שונים, למצוא אהבה ועבודה ראויה. “אני חושבת שזה הניצחון, לחזור לחיים הרגילים ולא להסתגר בקהילתיות, אני רוצה לחיות את החיים הרחבים והגדולים יותר”. היום היא בקשר טוב עם ההורים שלה ועם אחיה, וכך גם עם ילדיה. היא עדיין אבא שלהם, אבל היא אבא אישה. יום אחד, אם יהיה להם מוזר לקרוא לה אבא הם יקראו לה הדר ואם ירצו אז אמא. כך או כך, היא שם בשבילם ולא משנה תחת איזו כותרת או איזה שם.
“אני חושבת שזה הניצחון, לחזור לחיים הרגילים ולא להסתגר בקהילתיות. אני רוצה לחיות את החיים הרחבים והגדולים יותר”
מבחינתה של הדר, לא מדובר בסוף אלא רק בהתחלה. יש לה שאיפות, חלומות, ציפיות ואת כולם היא מתכוונת להגשים. ההפסקה שלקחה באמצע החיים, כדי לשנות אותם ולחיות אותם באמת, חיזקה אותה. היא מבינה שלפעמים מבחוץ התהליך מצטייר כקשה, אבל זה לא תמיד ככה. “יש רגעים מתוקים של ניצחונות, רגעים מופלאים. התהליך קשה ומורכב, נכון, אבל הוא גם יפה וטוב. אני הצלחתי להכיר את עצמי לעומק וזו מתנה מדהימה”. לסיום היא מעבירה מסר לאלה שעוד לא יצאו לדרך: “אם את מתחילה תהליך של שינוי, אל תלכי בו לבד, תשיגי לך תמיכה נפשית כי זה לא פשוט. יש מטענים נפשיים רבים שיצופו וההתמודדות לא קלה”.
