אירועים כמו ליל אמש גורמים לנס של איסטנבול – בו ליברפול חזרה מתוצאה של 3-0 וזכתה בגביע האלופות – ולמהפך של מנצ’סטר יונייטד מ-99′ מול באיירן מינכן להתגמד ולהבין שעלינו להיות אסירי תודה שזכינו לצפות בקאמבק שעליו עוד נספר לנכדים.
הבוקר התעוררתי ולא היה לי ברור אם היה זה חלום. הקבוצה הקטאלונית שעד לפני כמה ימים זכתה לביקורות רבות על עונה בינונית, הוכיחה לעולם בפעם המי יודע כמה למה היא הקבוצה הכי גדולה שהכדורגל העולמי זכה לחוות לדורותיו. רק שהפעם היא עשתה את זה כנגד כל הסיכויים, לאחר שמחקה פיגור של ארבעה שערים שהיה אמור לגמור את הסיפור שלה בליגת האלופות העונה. שלושה שערים בשבע הדקות האחרונות הכניסו את ברצלונה לספרי ההיסטוריה בתור הקבוצה היחידה אי פעם שחזרה מפיגור של 4-0 בטורניר. כמה דרמה חווינו אתמול.
https://twitter.com/FCBarcelona/status/839610636627767296
אחרי יום ארוך מהמצופה, הגעתי הביתה בדיוק לדקות הראשונות של המשחק. נאלצתי להסתפק בהילוך החוזר של השער הראשון מהדקה ה-3. לא הפריע לי שפספסתי, העיקר שיש כבר שער. יאללה, 0-2 במחצית והכל פתוח, ולאחר דקות רבות של מתח זה הגיע. מהלך גאוני של אנדרס אינייסטה הביא את השער השני, טוב זה קצת שער עצמי, אבל למי אכפת. פריז בכלל לא במשחק, הם לא עוברים את החצי. זהו, הם עושים את זה! רצתי למקלחת זריזה כדי לא לפספס אפילו דקה מהמחצית השנייה.
התחלנו. הגול השלישי באוויר. מסי כובש מפנדל ולא חושב פעמיים לפני שרץ לקחת את הכדור, ווינר. איזה טירוף, איך אני לא שם? מאותו הרגע ידעתי שזה מגיע, כבר הייתי בטוח. לא יודע להעיד כבר מה היה במשחק מאז, כי מצד אחד כל כך נכנסתי אליו כמו שכבר שנים לא קרה לי, ומצד שני הכל עבר כל כך מהר. פתאום ברצלונה מזכירה לי את הקבוצה הדורסת שהיא היתה פעם, בדרכה לערב גדול יותר מכל מה שהיא או כל קבוצה אחרת עשתה לפניה.
https://twitter.com/odaskal/status/839592966507360268
ואז זה הגיע משום מקום, הגול של פריז. מאיפה זה בא עכשיו? עד שהצלחתי להרגיע קצת את דפיקות הלב המואצות מהקורה של קבאני עשר דקות לפני. הנה זה קרה, חטפנו. דקות ארוכות של שקט מופתי בקאמפ נואו. כולם המומים. בארסה צריכה עכשיו 3 שערים בשביל להעפיל ולהיכתב בדפי ההיסטוריה של הכדורגל. כל ההודעות המפרגנות שקיבלתי מהחברים התחלפו ב”אופס, דיברתי מוקדם מדי”, ואני מנגד השבתי: “חכו עם זה, הכל אפשרי”. בינתיים הצלה הרואית של השוער משאירה את ברצלונה בחיים.
צופה במסך כמו בהיפנוזה. דקות ארוכות של מהלכים מצד לצד, אינספור החטאות ומתח שאני לא מצליח להשוות לשום דבר אחר שראיתי. במקביל, היתה לי גם צביטה קטנה בלב. תכננתי להיות שם. בגלל סיבות אישיות שלא ממש היו תלויות בי, החלטתי לבסוף לוותר על השבוע בבירה הקטאלונית, פספוס אישי של 17 שערים והיסטוריה שהייתי יכול להיות עד אליה. ביקור בבית הוריי יכול להסביר במעט את טיב היחסים שלי עם הקטאלונית: כתבות גזורות וחולצות של כוכבי עבר גדולים, יחד עם אינספור פריטי הקבוצה ובהם הצעיפים והכרטיסים ששמרתי מביקוריי בעבר יראו כי עוד לפני ליאו מסי, אני והיא זה סיפור אהבה, כשביחד עם סבי המנוח הייתי נוהג לצפות כמעט בכל משחקי הקבוצה, ככה שיש את מי להאשים בשיגעון.
חזרה למשחק. לאחר דקות ארוכות של מתח החלטתי לאט לאט לנסות ולהשלים עם זה. זהו זה, זה נגמר, אין רבע גמר, אין היסטוריה. אם לא מבקיעים עכשיו – זה גמור. ואז זה הגיע בדקה ה-88. “איזה גולאסו של ניימאר!”, צועק השדר. ואז בדקה ה-90 הגיע הפנדל. מאותו הרגע לא יכולתי לדבר, ניסו לדבר איתי ופשוט לא עניתי, הרגשתי שההיסטוריה בדרך, האמנתי בלב שלם שזה יכול לקרות. דקה 90, עוד אין תוספת זמן, אתם ברצלונה, תעשו את זה! ניימאר שהצטייר כגיבור המשחק ניגש בשיא הדרמטיות לבעוט את הפנדל, והזמן עצר מלכת. ניימאר מסתכל אל עיני השוער והוא מישיר את מבטו בחזרה אליו. הוא לוקח נשימה עמוקה, כמה צעדים הצידה, קדימה, משתהה, ממשיך ו…בפנים!!! זה קורה, רק עוד שער אחד! קח את הכדור ותעשו את זה! אף אחד לא יודע כמה זמן נותר, דקות בודדות, אבל זה מספיק. אתם יכולים, אין מצב שלא.
מיליונים יודעים שזה אפשרי ופי כמה וכמה מזה בכלל לא האמינו, זה הזמן להשתיק את כולם. כולם ברחבה הפריזאית, כולל השוער של ברצלונה שכבר מזמן עזב את שערו שלו, אני לא עומד במתח, לא מצליח לעכל את הסיטואציה ובו בזמן נזכר שכל כך רציתי להיות שם. ניימאר לוקח עוד כדור ומרים, הדקה האחרונה למשחק – 95 – סרג’י רוברטו מגיע עם הרגל וכובש! שער!!! 1-6, הם עשו את זה! אני צורח, לא יודע את נפשי, גם כאוהד מושבע של ברצלונה וגם כחובב כדורגל מעולם לא חוויתי משחק כזה. השדר באקסטזה: -“1-6!!! לא היה כדבר הזה!!! אתם רואים היסטוריה!!! אתם רואים את הדבר המטורף ביותר שהיה בכדורגל העולמי מאז ומעולם!!!”.
ערבים כמו אתמול דואגים להזכיר לנו למה אנחנו כל כך אוהבים את המשחק הזה. זה לא משנה בכלל את מי אתם אוהדים, או כמה אתם מתחברים למשחק. הישיבה שלפני היציאה למסיבת פורים הפכה להיות הצפייה שלפני היציאה לחגוג את הניצחון ההירואי וההיסטורי הכי גדול שזכיתי לראות, ושום תחפושת לא הלמה יותר מחולצת הבלאו-גרנה (אדום-כחול) שחיכתה לי בארון, זה הרגע המושלם עבורה.
