אגודת הסטודנטים של מכללת ספיר פרסמה אמש (שני) פוסט בפייסבוק שכותרתו היתה: “כל מה שרציתם לדעת על מגורים בקיבוץ”. הפוסט פירט את רשימת הקיבוצים והמושבים בהם אפשר לשכור דירה בסביבת המכללה כולל זמן ההגעה, המחיר ופרטי יצירת הקשר עם האחראי על הדירות בכל קיבוץ. אופציית מגורים אחת בלטה מאוד בהיעדרה: העיר שדרות.
הפוסט החזיר אותי שלוש שנים לאחור, לימים בהם התלבטתי איפה כדאי יהיה לגור כשאלמד במכללה. בדיוק לפני שלוש שנים נכנסתי לאתר המכללה לעמוד שנקרא “מגורים בסביבה” המפרט גם הוא את שלל האופציות המגורים המוצעות לסטודנטים. אמנם באתר המכללה מופיעה העיר שדרות כאופציה למגורים, אך מה שמוזכר שם הם רק מעונות הסטודנטים וכפר הסטודנטים של עמותת “איילים”. כבר לפני שלוש שנים הרגיש לי מוזר מדוע המכללה מעוניינת לקשר אותי לאחראי הדירות בקיבוצים – הרי הקיבוצים הם גוף פרטי שלא שייך למכללה, בדיוק כפי שלא הופיע ברשימה שמו של מתווך דירות בשדרות. עצם הדגשת אופציית הקיבוצים על פני שדרות יוצרת רושם שהלימודים בספיר לא שווים בלי מגורים בקיבוץ. במצב כזה, בו התואר מקושר באופן כמעט טבעי למגורים בקיבוץ, פלא שהביקוש לקיבוצים גובר על ההיצע? והמחירים כמובן עולים בהתאם.
ברור שכל עסק או אפילו עמותה צריכים לשווק עצמם כדי להביא את “המוצר” לכמה שיותר לקוחות. אחת המטרות של כלי השיווק והפרסום היא בין היתר להעניק ללקוח חוויה משלימה למוצר הבסיסי אותו היא מציעה. כמו כל עסק, גם המוסדות להשכלה גבוהה מוכרים לנו תואר אקדמי, אבל כדי להעניק חוויית משתמש ייחודית, מתן התואר כשלעצמו אינו מספק. על המוסדות השונים למצוא ערך מוסף ייחודי, שאותו ניתן להשיג רק במוסד הספציפי הזה.
הבעיה מתחילה כשארגונים כמו אגודות הסטודנטים שהוקמו כדי להגן על הצרכן (במקרה זה הסטודנט המבקש לרכוש את “חבילת התואר המלאה” של ספיר) משתפים פעולה (ואולי אפילו מבלי לשים לב) עם הטריק השיווקי, ובכך באופן עקיף הן עלולות לפגוע באנשים עליהם הם מנסים להגן. בפועל, האגודה מעניקה שירות גדול לקיבוצים באכלוס יחידות הדיור שלהם שהביקוש אליהן רב מההיצע.
היום, אחרי שלוש שנות מגורים באזור (שנתיים בקיבוץ ושנה בשדרות), אני יכול להגיד שהחוויה הסטודנטיאלית בועטת גם בשדרות. וזה לא שחוויית המגורים בעיר היא בהכרח טובה יותר, אבל לצד הכיף האדיר שעשיתי כשגרתי בקיבוץ, לאורך כל הדרך עלו בין החברים מהקיבוצים גם שלל תלונות על מחירי השכירות הגבוהים ועלייתם באופן עקבי בכל שנה, ועל תנאי מחיה מבאסים. ושוב, זה לא שבכל בית בשדרות יש תנאים מעולים ומחיר ממש זול, אבל זה העניין – האופציות למגורים באזור ממש מגוונות ויכולות להתאים לכל אחד בהתאם למה שהוא מחפש. מתמיהה הבחירה להדגיש ולהנגיש למתלבטים רק את האופציה בקיבוץ.
הבחירה הזאת לא רק תמוהה אלא אף מעצבנת במיוחד. כשאתה כבר גר בקיבוץ (ואפילו כבר בשלב חיפוש הדירה) אתה מבין שהביקוש לגור בקיבוץ גדול מאוד. זה בכלל לא משנה כמה אתה חושב שאתה דייר טוב ש”דואג לנכס” ומשלם בזמן, אם אתה לא רוצה לעמוד בתנאים שמציע הקיבוץ, יבוא במקומך מישהו אחר שמוכן לשלם. כשהידיעה הזאת מרחפת מעל, קל להשלים עם גזרותיהם של הקיבוצים באזור על נהלים שנראים נוקשים – העיקר שלא תיפגע החוויה הקיבוצית. הרי לכאורה לא לגור בקיבוץ משמעו באופן כזה או אחר – פספוס החוויה הסטודנטיאלית במכללה.
ידוע שלא שהכל מושלם בעיר שדרות ולא הכל רע בקיבוצים, אבל הייתי שמח אם לפני שלוש שנים מישהו באגודה שאמורה לדאוג לאינטרסים שלי היה מספר לי על מקומות הבילוי, על הפאבים והמסעדות שיש בשדרות, ועל כמות הסטודנטים הענקית שגרה בעיר. אז באמת יכולתי לבחור.
