ביני לבין אבא שלי מפרידים 37 שנים. אבא שלי שייך לדור אחר. הוא התגייס במלחמת יום הכיפורים, הפך לאב במלחמת לבנון הראשונה והוא אטם את הבית בניילון במלחמת המפרץ. הוא גדל בעולם שבו מנהיגי ישראל הם סמל לאומי, שצה”ל הוא ארגון קדוש ושמילואים חייבים לעשות למען המדינה. אני נולדתי לחברה אחרת. חברה כזו, שכמעט לא גדלה בין מלחמות, אלא במבצעים חסרי תכלית ופתרון. חברה ביקורתית, מרדנית, שלא מעריצה את מנהיגי ישראל, אין אצלה קדושים מעונים, ואצלה כל אחד עלול לעלות לגרדום.
הפעם האחרונה שלקחתי הפסקה של שבועיים מהחיים ולבשתי מדים היתה לפני שנה וחצי. החלטתי שמספיק עם האגואיזם ושהכל יחכה לי בבית גם בעוד שבועיים. הגעתי לבסיס בדיוק כמו שכתוב על הצו: שמונה-אפס-אפס. חתמתי על כל מיני טפסים ויצאתי מממשרד הקליטה אחרי 20 דקות. וזהו. זה מה שעשיתי ביום הראשון למילואים. בשאר הזמן טיילתי בין השק”ם לפלוגה. חיילים אמרו לי: “אז מה, אבל את מקבלת כסף ולא עושה כלום” ולא הצליחו לשפר את מצב הרוח שלי. אני לא רוצה לעשות כלום בשביל כסף, מעדיפה לעשות הרבה בשביל כלום – העיקר לעשות. הרגשתי איך כל דקה חולפת ומתבזבזת. ריכזו אותנו לשיחה פלוגתית לפני ארוחת ערב, שזה בערך בשש, ואם חשבתם שעשינו איזה דבר מהותי אחר כך, אז טעיתם.
השבועיים הבאים חלפו בשעמום מוחלט. לא עשינו כלום, או לפחות רובנו. הרגשנו כמו בזבוז כסף למדינה ומשהו בפנים הציק לי. בשאר היום ישבתי במועדון ודאגתי להביא פלייסטיישן עם מבחר עצום של משחקים – כי אם כבר לבזבז את הזמן, זה כשבאמת אין לי מה לעשות. בין לבין יצאתי לפרגולה והסתכלתי על הפלוגה שהיתה לי פעם בית. והיום? אני לא מרגישה אליה כלום. את האמת? אני אפילו קצת שונאת אותה, יש בי מעין כעס על המקום הזה שלא חלף גם אחרי חמש שנים.
אני כועסת כי שלחו את נתי למות. נתי היה בגבעתי, הוא היה אמור להשתחרר קצת אחרי שאני אסיים, בנובמבר. לא הכרתי אותו לעומק, הכרנו כשהתקנו לו את החפ”ק בציוד קשר ובסיבובים שעשינו בפלוגה שלו. הוא היה בן אדם כמוני, חייל שמחכה לשחרור שלו, שחושב על הטיול אחרי הצבא ויש לו טבלת שחרור שאומרת לו עוד כמה ימים הוא משתחרר. בוקר אחד הלכנו לעשות בדיקות קשר שגרתיות בחמ”ל (חדר מלחמה) והמסך הגדול הקרין את המצלמה של התצפיתנית שקראה לנתי ולמפקד לבדוק את הנגיעות בגדר. ואז ככה, בשבריר שנייה, בלי שום התראה מוקדמת, מחבל ירה בנתי. הוא נפל ומת. כל החיים שלו וכל החלומות שלו נפלו כל כך מהר. לא יכולתי להאמין. אחרי פחות מדקה הגיעו עשרות קצינים שסימנו לנו לצאת כי “הם צריכים לתפעל את האירוע”, אבל האירוע נגמר. נתי מת. המחבל מת. ועכשיו עושים דברים בדיעבד. למה נתי והמפקד יצאו בלי אפוד? עם נשק זרוק על הכתף? למה לתצפיתנית יש נשק שתלוי על הגדר אבל אין לה מספיק סמכות והרשאות להשתמש בו בזמן אמת? האם חייהם של החיילים הם הפקר? האם אמא יכולה לסמוך על צה”ל שהוא יעשה הכל כדי למנוע את המוות של הבן שלה? כמו אמא של נתי?
עברו כמה חודשים והתחיל מבצע “עמוד ענן”. נשלחנו לנסיעות סתמיות, במלוא מובן המילה, תחת מטרים של קאסמים, נשכבנו על המדרכה באמצע הדרך, התחבאנו בתוך סליל בטון עם עוד 50 טירונים מחטיבת כפיר. ראינו קסאם פוגע בעמדת שמירה ולוקח איתו שני חיילים לאדמה. היו אזעקות בבסיס ורצו מאות אנשים למיגוניות. ברוב המקרים למילואימניקים ולחיילים לא היה מקום להיכנס. בכיתי בלילות ופחדתי בימים, הרגשתי בתוך הצבא הגדול, הירוק והמחומש הזה, צבא הגנה לישראל, שאין לי הגנה.
אני זוכרת את עצמי בגיל שש מסתכלת על אבא שלי מכפתר את החולצה ויוצא עם התיק הירוק למילואים. לא חשבתי שאחרי 19 שנה התמונה הזאת כבר לא תהיה מרגשת. לא חשבתי שאסלוד מהמדים ואמציא תירוצים. לא חשבתי שבצבא ההגנה לישראל אין הגנה לחיילים.
