“אני נותנת לכם מקסימום שנה”. זהו אחד המשפטים הראשונים שאמרה נעה (שם בדוי) בת ה-15 לקמילה מילנר-לנסקינד שהחליטה יחד עם בני משפחתה ללוות אותה. נעה היא אחת מ-1,200 ילדים וילדות ללא עוגן משפחתי שבעזרת עמותת “ילדים בסיכוי” מצאה פתרון ושמו “משפחה מלווה”. מילנר-לנסקינד, בת 37, מספרת כי המשפט נבע מחוסר אמון בבני אדם. “הילדים האלה חווים כל כך הרבה אכזבות ונטישות, כך שלבנות איתם אמון זה לא פשוט”. אבל נראה כי הם הצליחו במשימה ונעה מהווה חלק בלתי נפרד ממשפחתם כבר יותר מארבע שנים. “אחרי שנה אמרתי לה: ‘אנחנו חוגגות שנה’, אז היא ענתה לי: ‘טוב מקסימום עוד שנה’. אחרי שנתיים אמרתי: ‘די, את לא יכולה להעביר אותנו עוד מבחנים. אנחנו באמת אמיתיים, קבועים, רוצים אותך איתנו'”.
בישראל יש כ-6,500 ילדים שמוצאים מבתיהם ל-110 פנימיות של משרד הרווחה. ילדים אלה מגיעים מרקע של בתים לא מתפקדים. אמנם ל-5,300 מאותם ילדים יש בית לחזור אליו בסופי שבוע או בחגים, אך ל-1,200 מהילדים – שמוגדרים כנעדרי עוגן משפחתי (נע”ם) – אין לאן לחזור. “אנחנו מכנים אותם ילדי 365. אלו ילדים שבמשך שנה שלמה נשארים בפנימייה ואין להם כמעט ונטילציה ואפשרות לצאת. על הרקע הזה הקמנו את הפרויקט של משפחות מלוות שפועל קרוב ל-15 שנה”, מספר ירון בראון, מנכ”ל עמותת “ילדים בסיכוי”.
כל המשפחה מתגייסת
למילנר-לנסקינד ובן זוגה, אלון, יש שני ילדים ביולוגיים, ליה בת ה-9 ולביא בן ה-5. אליהם הצטרפו פדריקו, חייל בודד מארגנטינה ונעה. מילנר-לנסקינד מספרת על האתגרים בלערב את ילדתה הביולוגית בסיפור. “לא רק אותנו ראיינו אלא גם את ליה, שהיתה רק בת חמש. לך תסביר לילדה מה זה פנימייה ולמה ילדים נמצאים שם. פתאום צריך לחשוף אותה למושגים שאני לא בטוחה כמה כל אחד היה מוכן לחשוף את הילדים שלו”. מילנר-לנסקינד מספרת על התגובה של בן זוגה, לרעיון הליווי. “אלון זורם איתי עם כל טירוף שלי. הוא תמיד מאחוריי ויתמוך בי בכל הצעה שאעלה. אם הייתי לבד לא הייתי מצליחה”. מילנר-לנסקינד היתה בטוחה ברצון להכניס ילדה למשפחה אך היו גם חששות. “לא הבנו בכלל על מה אנחנו הולכים. היינו הורים צעירים שאין להם מושג מה זה לגדל נערה מתבגרת”. מילנר-לנסקינד מספרת על הפעמים הראשונות בהן הגיעה נעה לביתה. “בהתחלה הבית היה על גלגלים. התכוננו למפגש יתר על המידה. רצינו לטייל ולמלא את סוף השבוע וכל מה שהיא רצתה זה את הפינה שלה”. והיו גם התלבטויות. “אני לא מרשה לילדים שלי לראות טלוויזיה מעל זמן מסוים, אבל לנועה זה הזמן בו יש לה אפשרות ליהנות ממשהו בלי לחלוק אותו יחד עם 15 או 20 ילדים. לא צריך הפקות ענק אלא פשוט להיות שם עבורם. לדעת לשאול שאלות ולהקשיב”.
“לא הבנו בכלל על מה אנחנו הולכים. היינו הורים צעירים שאין להם מושג מה זה לגדל נערה מתבגרת”
מילנר-לנסקינד מספרת על האופי של נעה. “היא באה אלינו מאוד סגורה ולאט-לאט פשוט גילינו ילדה רגישה ומדהימה. היא אוהבת לרקוד וספורטאית. ממקום שהיא לא נתנה להתקרב אליה היא היום מחבקת ואוהבת”. ההבדל בין נעה שמוצאה באתיופיה למשפחתה, מעורר מבטים מהסביבה. “בטיול האחרון ליה ולביא אמרו: ‘נעה היא בצבע שוקולד ולביא הוא שוקולד לבן’. התחלנו לצחוק על זה שמבחינת הילדים שלי זה הכי טבעי ונורמלי שהיא שונה. אבל היא מרגישה. גם אם אסתובב איתה בחוץ, ישר יידעו שהיא לא שלי”.
לירון בראון, מנכ”ל עמותת “ילדים בסיכוי”, חשוב להדגיש שלא הכל ורוד ולעיתים ההתאמה בין המשפחה המלווה לילד אינה צולחת. “יש מקרים שזה יכול להתפוצץ אחרי שנה או שנתיים. הבעיה הגדולה של הילדים הללו היא בכך שאין להם מודל משפחתי מול העיניים. אנחנו משפחה מלווה כבר שמונה שנים לילד שהיום הוא בן 25. כשהייתי מזמין אותו אלינו לארוחת שישי הוא בכלל לא הבין מה פשר המנהג הפגאני הזה של ארוחת ערב משפחתית. אוכל היה עבורו נושא הישרדותי”. לדבריו, “הדפוס שהם הכי מכירים זה דפוס נטישה. הם בוחנים אותך ושמים לך מכשולים”.
מילנר-לנסקינד מספרת על המורכבות והרגישות שכרוכות בליווי הילדים. “במקרה שלנו, מדובר בילדה שלא חוזרת הביתה בכלל (מטעמי חיסיון וסודיות לא ניתן לחשוף את המקרה שלה, ח”ר). יש לה משפחה ביולוגית אבל היא לא יוצאת אליהם. זה אומר שכל החגים, החופשות וסופי שבוע שהיא יוצאת מהפנימייה היא מגיעה אלינו הביתה. נעה לא קוראת לי אמא, אני קמילה בשבילה. וגם על זה היה לנו דיון. היא מבינה שאני לגמרי בדמותה של אמא מבחינתה. המעורבות שלי בפנימייה שלה, ההגעה לכל מיני ועדות או מפגשים בבית הספר, לגמרי כמו עם הילדים שלי”.
על השאלה איפה נכנס תפקידה כאמא שמציבה גבולות היא משיבה כי “בהתחלה, היינו איתה מאוד שונים ממה שהיינו עם הילדים שלנו. עיגלנו פינות ונתנו הכל ללא גבולות. מהר מאוד הבנו שאנחנו לא רוצים להיות משהו שאנחנו לא. רצינו שהיא שהיא תיחשף לערכי המשפחה. נכון שיש דברים שאנחנו עדיין מתגמשים איתה, אבל היום ארגיש הרבה יותר בנוח לכעוס עליה כמו שאני כועסת על הילדים שלי. אני מתייחסת אליה כאל הבת שלי לכל דבר. ואם עכשיו צריך להתעורר מוקדם, ללכת לישון, לקפל כביסה או לשטוף כלים אז זה לגמרי כמו הילדים שלי. וזאת חכמה של ניסיון. בהתחלה ניסינו להיות משפחה אחרת. ניסינו להתאים את עצמנו אליה”.
למשפחות מלוות אין מעמד משפטי. אבנר ברקאי, ראש תחום האפוטרופסות בעמותה, מספר כי “במקרים בהם יש צורך, המדינה דואגת למנות אפוטרופוס כללי בעל אוריינציה פקידותית. תאגידי אפוטרופוסות גובים שכר טרחה מהקצבה שהילדים מקבלים. למעשה הם לא נמצאים בקשר הדוק עם החסויים, הם יושבים במשרד, מבקרים בתדירות כזו או אחרת אבל הם לא באמת מכירים את הילד”. ברקאי מתאר את היתרון של האפוטרופוס מטעם העמותה על פני הפיתרון הממשלתי. “הגישה שלנו אחרת. אנחנו לא גובים שכר טרחה. אנחנו עמותה שמתקיימת מכספי תרומות. אנחנו בעיקר מאמינים באפוטרופוס שמקיים קשר אינטנסיבי עם הילד”.
הסיפור שהוביל להחלטה ללוות ילדה
“כשהייתי בת 10 עליתי לארץ יחד עם אחיי ואמי מאזרבייג’אן והתחלנו את דרכינו בשכונה ד’ בבאר שבע”, מספרת מילנר-לנסקינד. “בדיעבד, אני מבינה שחווינו משברי הגירה. אמא שלי, ששם היתה מורה ופה עובדת ניקיון, ניסתה לגדל שלושה ילדים לבד, אך היא לא ידעה עברית ולא יכלה להעניק לנו את מה שהיינו צריכים אז. בשלב כלשהו, החלטתי שאני רוצה לעזוב לפנימייה”. מילנר-לנסקינד מתארת את הפנימייה כתחנה המשמעותית בחייה. “היא עזרה לי בהבניית הזהות הישראלית שלי וגם בהבנה מי אני. כשעלינו לארץ ניסינו להיות ישראלים ולמחוק את העבר שלנו. פתאום היתה לי הרגשת גאווה במי שאני”. נראה שבגלל החוויה המשמעותית שהיא עברה היא החליטה להמשיך בעולם הפנימיות, אך הפעם בכובע אחר. “עבדתי בפנימיות, הייתי מורה חיילת וגם הדרכתי בפנימיות. אחד הדברים שתמיד כאבו לי זה לראות ילדים שנשארים בסופי שבוע ולא יכולים לחזור לבתים שלהם”.
מילנר-לנסקינד, שגם כותבת תזה בנושא, מסכמת במסר. “זה מסע מדהים שאני מאחלת לכל משפחה לעבור אותו. צריך לעשות את זה בתקופה של בשלות משפחתית. אני חושבת שעם ילדים קטנים זה מאוד מאתגר והייתי ממליצה את זה לעשות את זה עם ילדים קצת יותר גדולים. לא הייתי מוותרת על זה בעד שום דבר שבעולם. נעה היא אחת המתנות הגדולות שקיבלנו. מה שנראה מובן מאליו בשבילנו הוא הרבה פעמים מאוד לא מובן בשביל הילדים האלה. החלום שלי שלא יהיה ילד בישראל שירגיש שאין לו משפחה ומישהו שמתעניין ואכפת לו ממנו”.
