מראשית חידוש ההתיישבות בארץ, קיימת ההבנה כי להב המחרשה הוא הקובע את הגבולות בשטח, לכן היאחזות בשטחי הספר ועיבודם היו ערכים ציוניים ראשונים במעלה. הבנה זו הניעה את התנועה הקיבוצית ליישב בעיקר את הפריפריה. אחד מקיבוצים אלו היה כרם שלום שנמצא בחיבור גבולות מצרים-עזה-ישראל והופרט לאחרונה. לאחר שבשנים האחרונות סבל הקיבוץ מתת איכלוס, יצאו התושבים בקמפיין פייסבוק הקורא לרכישת בית צמוד קרקע במחיר מצחיק של 300 אלף שקל. אחת מחברות הוועד סיפרה ל”ספירלה” כי מתוך מאות הטלפונים של המתעניינים לא היה חילוני אחד. מה שהוביל את אנשי הקיבוץ לפנות לקהל יעד אחד: המגזר הדתי.
ואכן לפני כמה חודשים החליטו חברי הקיבוץ לאפשר קליטה של משפחות דתיות כדי שיפיחו חיים במקום. בשיחות עם החברים המתנגדים למהלך עולה חרדה מפני שינוי אורחות החיים במקום וצביונו. מאידך, התומכים בהבאת ציבור דתי רואים בכך עתיד של חיים, שהם עדיפים בלאו הכי על השיממון הקיים כאן עכשיו. “בשבת האחרונה הגיעו חמישה אנשים למועדון, לכן לא אכפת לי אם נשמיע מוזיקה בשבת או לא, העיקר שיהיו חיים”, אומר לי עמית, אחד מחברי הקיבוץ. הוא עובד היי-טק בתל אביב ונמצא על הכביש ארבע שעות מדי יום. עמית מתהדר בכך שרבע מהשנה הוא טס בעולם מטעם העבודה ומתאר אותה כבריחה מקן צרעות. “אין לי מה להפסיד, כאן ביתי וכאן גדלות ילדותיי. כשהגעתי לכאן היינו בכיתת כוננות 15 חבר’ה. היום אנחנו חמישה”.
ההתיישבות בכרם שלום החלה עוד לפני מלחמת ששת הימים כהיאחזות נח”ל שוחרת שלום ועל כן שמו. במהלך השנים ניסו כמה גרעינים להיאחז בשטח אך ההצלחה היתה מוגבלת. האחרון שבהם עלה ב-2001, אך גם ממנו רוב המשפחות עזבו. היישוב קטן משמעותית מבחינה דמוגרפית ובקושי נקלטו משפחות חדשות. למרות קליטה נרחבת בשנים האחרונות בכל מועצה אזורית אשכול, כרם שלום המשיך לגסוס. כיום מונה הקיבוץ 40 חברים, ו-110 תושבים בסך הכל, כולל בני שירות המסוכסכים האחד עם השני, כך לפי עדויות תושבים במקום. יועצים חיצוניים נשלחו מטעם התנועה הקיבוצית כדי לקדם את המקום ולפתור את בעיותיו, אך ללא הועיל.
בספטמבר האחרון ביקרו בקיבוץ שר החקלאות אורי אריאל יחד עם ניר מאיר, יו”ר התנועה הקיבוצית, ואמיתי פורת, יו”ר הקיבוץ הדתי. השר הגיע כדי לבחון כיצד ניתן לסייע למתיישבים באזור ולפתח את ההתיישבות והחקלאות. כשהגיע הוא התבקש על ידי כמה מתושבי המקום לסייע בהקמת בית כנסת ראשון ביישוב ונענה בחיוב. אריאל התרגש והבטיח כי בבוא העת יעביר לקיבוץ את ספר התורה מעיירת אמו שבפולין ונמצא כעת בהתנחלות כפר אדומים.
סוף העולם מוקף חומה
כרם שלום הוא היישוב האחרון על כביש 232, אחריו נותר רק מעבר הסחורות לרצועה ולגבול עם מצרים. בתקשורת הארצית עולה שמו רק בהקשרים ביטחוניים: החדירה למוצב אפריקה ב-2002, חטיפת גלעד שליט באמצעות מנהרה ב-2005 ולאחרונה, פיצוץ של מנהרה גדולה באזור. בכניסה לקיבוץ מבוצעות עבודות שיפור תשתיות נרחבות, כשאנו מאטים ונכנסים ליישוב, החום הגדול מכה בנו. הדלקתי את המזגן עד שחניתי את הרכב מאחורי חדר האוכל הנטוש. רוב מחסני הפריקסט במרכז הישוב נטושים ומכוסי חזזית. שיפור התשתיות, לצד עזובה בשאר נוף היישוב יוצר ניגוד שאי אפשר שלא להבחין בו.
“חברות קולה לא מגיעים לכאן”
מוזיקה של הפלויד בועקת מאחד הבתים הקטנים וקוראת לנו. איש מכניס אותנו פנימה ומכין קפה. המארח הוא דוד חבאז, במקור מקדימה והיום חקלאי, אחראי השקייה בשטחים המשותפים לכרם שלום ולניר יצחק. אנו יושבים במרפסת שסגר, מסגרת עץ, כיסוי ניילון וגג מפח. חבאז מראה לי אצבע רופפת בידו ומספר שנפצע בזמן בניית המרפסת. “אני בעד שיגיעו לכאן דתיים זה ישפר את המצב החברתי שלי כי יהיה בינינו דף חלק. יש לי חברים כאן, מאידך אני מסוכסך עם חצי מהתושבים פה”. חבאז מציג את הדעה הרווחת בקיבוץ כי חייבים לקלוט תושבים חדשים, שרק הם יוכלו להכניס אנרגיות חדשות. המצב החברתי שנוצר בעקבות ההפרטה השאיר חברה קטנה ומשוסעת בתוך עצמה ולכן לא אכפת לו מי יגיע.
“עכשיו אני מאמין שיהיה נוח לחיות איתם. אבל עוד שלוש וארבע שנים, הם יבקשו פתאום להחנות את כלי הרכב מחוץ לשער בשבת”, מספר יגאל, תושב המקום על חששותיו בנוגע למהלך. יגאל הגיע עם משפחתו מהעיירה הצפונית שלומי. מהלך שילוב תושבים דתיים מעלה פחדים הקשורים להשתלטות על המרחב הציבורי. “צריך לשמור על רוב חילוני, שלא תהיה כאן הדתה”, אומרת סטלה. היא ובעלה עוזי, עברו לפני שבע שנים ולהם ילדה משותפת. היא עובדת במכולת הקטנה ביישוב הכולל רק דברים בסיסיים. “את הקניות הרציניות אנו עושים בעיר. כאן המבחר קטן מאוד. קולה אפילו לא מגיעים לכאן בגלל שההזמנה לא גדולה מספיק. אבל זה בריא מדי פעם לנסוע ולהיתקע בפקקים”. אנו צוחקים מהמשפט האחרון. גם האוהבים את השממה נתונים במתח תמידי עם ציוויליזציה ורחובות פועמים.
התקווה הגדולה
ישיבת החברים התכנסה בשעות הערב לשיחת עדכון בנושא קליטת המשפחות הדתיות. במועדון התכנסו 18 חברים שישבו בגורן מול מצגת, כאשר קבוצה קטנה יושבת מאחור. הדיון התחיל באווירה מתוחה ומהר מאוד נגרר לצעקות כאשר איש לא הצליח להשלים את המשפט. את השיחה העביר (וניסה להרגיע) יגיל, תושב קיבוץ רביבים שמונה לתפקיד ראש קהילה מטעם התנועה הקיבוצית. נראה שהוא “מהלך על ביצים” כדי שהחברים לא יפוצצו את השיחה. הם מתעניינים ברקע של המשפחות ומה התהליך שנעשה כדי שיתאימו לחיים משותפים. חלקם אף מרגישים חוסר שקיפות מצדו של הוועד. באולם שרויה תחושה כללית של שבר וחלק מהנוכחים חוששים מהמהלך אך נראה שהם מצפים מאוד למשפחות החדשות שיגיעו. “אין לי דתומטר לבדוק רמת דתיות של אדם”, מתגונן אחד מחברי ועדת הקליטה שהותקפו, “מי שירצה לסגור לנו את הבריכה בשבת לא יגיע לכאן”, הוא מבהיר.
הנחת המוצא בקיבוץ היא שחובה לקבל לפחות עשר משפחות דתיות כדי שיתקיים מניין בבית הכנסת. כך יהוו הדתיים עשרים חברים מתוך שישים. המתנגדים למהלך מספרים על חשש שהדתיים יתאגדו ויבלמו את הרוב היחסי הדרוש לפי התקנון לפיו ניתן להדיח משפחה אחרי שנה של תושבות. קליטה שהשתבשה או שלא התאימה בעייתית באזור כזה יותר ממקומות אחרים מכיוון שמי שמגיע לכאן נוטש עבודה ובעצם את כל עולמו “הישן”.
מכונית קטנה בתוך טור ארוך של משאיות ואנו עושים את הדרך חזרה בשקט. מעבר כרם שלום הוא המעבר היחידי של סחורות לרצועה, מאות ואלפי המשאיות שנוסעות למעבר כל יום חוזרות ריקות בדהרה. לובי של תושבים מהאזור והמועצה האזורית מנסה לפתוח מעבר צפוני יותר בגלל הלחץ על הכביש. השנאה שצפה בין אנשי היישוב הצליחה לעמעם אותנו. אנו נוסעים שקטים, מכונית קטנה בטור של משאיות. תוהים אם היינו עוברים אי פעם למקום כזה. ידענו שלא.
