קוראים לי אנווה, אני אתיופית ואני מפחדת לגדל ילדים במדינה שצבע העור שלהם יקבע את הערך שלהם.
יהודה ביאדגה, צעיר ממוצא אתיופי מבת ים, יצא מביתו עם סכין ביום שישי לפני שבוע וחצי ונורה למוות בידי שוטר. ביאדגה, בן 24, היה חייל מצטיין שמצבו הנפשי התערער במהלך שירותו הצבאי והיה מטופל על ידי הגורמים המוסמכים. באותו יום שישי משפחתו דיווחה למשטרה על כך שיצא מהבית עם סכין וציינה בפניה את מצבו המעורער. הוא הסתובב דקות ארוכות ברחובות בת ים, עד שהוא פגש בשוטרים ונורה פעמיים בבטנו. ביאדגה מת מפצעיו. מהמשטרה נמסר שוב ושוב כי מדובר באירוע מצער, שהסתיים במוות כי השוטר חש בסכנת חיים.
הסיפור של ביאגדה אינו היחיד. לפי נתונים שהועברו בשנת 2015 לאגודת יהודי אתיופיה, כ-12% מהתיקים שנפתחו בגין תקיפת שוטר בקרב האוכלוסייה היהודית הם נגד ישראלים ממוצא אתיופי. שיעור זה כפול פי שישה משיעורם של ישראלים ממוצא אתיופי באוכלוסייה. באגודת יהודי אתיופיה מסבירים כי נתון זה משמעותי משום שהוא טומן בחובו מקרים שבהם תלונה של אזרח נגד אלימות שוטרים במחלקה לחקירות שוטרים (מח”ש), נענית מיד בתיק נגד אותו אזרח על תקיפת שוטר, שמעוניין להגן על עצמו מפני העמדה לדין משמעתי או פלילי.
היחסים השבריריים בין משטרת ישראל לבני הקהילה האתיופית מאיימים להתנפץ שוב. בשנת 2015 פרצו הפגנות על רקע פרסום סרטון שבו נראו שני שוטרים מכים את דאמס פקדה, חייל ממוצא אתיופי. אירוע הירי בבת ים הביא לחידוש המחאה, והיום (רביעי) מתוכננת הפגנה בעקבות מותו של ביאדגה.
האירוע הזה היה יכול להיגמר אחרת. ביאדגה אומנם נטל סכין והסתובב איתו ברחובות העיר בת ים, אך די בכך שהשוטרים היו יורים ברגליו ומנטרלים אותו כפי שקורה לא פעם בפיגועי טרור. אבל כאן התחושה היא שהאצבע קלה על ההדק כשמדובר באזרחים בני הקהילה האתיופית. ויותר מזה, כבר למחרת השוטר היורה חזר לעבודתו, עוד לפני שהאירוע נחקר והתברר במח”ש.
אז כן, אני אנווה, אני אתיופית ואני מפחדת לגדל ילדים במדינה שבה צבע עורם של ילדיי יקבע את ערכם.
