דניאל בניש וטל שלום, סטודנטים במחלקה לתקשורת במכללת ספיר, מצאו עצמם באותה דירה כשהוטל סגר הקורונה. שניהם שותפים לדירה, מבודדים מהעולם, ובכל זאת הם נפרדו לדרכיהם גם בבית בגלל הרגלי צפייה שונים. “עברתי לערוץ ‘האח הגדול’, קצת להתנתק מהמשבר”, מספר בניש. לעומתו, שלום העדיפה לצלול לקומדיות: “אין כל כך חיכוך, כי יש לנו טלוויזיות בנפרד. כל אחד בחדר שלו. אם אנחנו רואים משהו שהשני לא אוהב, אז אנחנו רואים בנפרד”.
שני השותפים הם רק דוגמה לסטודנטים שמבלים שעות ארוכות בבית, מול מסך הטלוויזיה, בחיפוש אחר דרכים למלא את הזמן. המשותף לכל הסטודנטים הוא הצורך לאתר את ה”משהו” הזה שירתק אותם למסך בלחיצת כפתור ובמינימום מאמץ, בימים שאין בהם בתי קפה, חיי לילה ופעילויות אחרות. בשיחות שערך “ספירלה” עם עשרות סטודנטים במכללה התברר כי הפעולה אמנם נראית זהה – ישיבה מול מסך טלוויזיה – אך ישנם חמישה סוגים מרכזיים של הרגלי צפייה בקרב הסטודנטים.
עסקים כרגיל
דווקא בימים אלה, כשכלי התקשורת שואבים את רוב תשומת הלב, חלק מהסטודנטים מתעקשים לדבוק בשגרה שקדמה לסגר. כאילו לא הופיע נגיף הקורונה, הם פשוט המשיכו לצפות באותן התוכניות שראו לפני כן. עם זאת, נראה שנלווה לזה טוויסט רגשי חדש.
איתי פנחס, סטודנט שנה א’ הלומד עבודה סוציאלית, מתרגל לשגרה החדשה בכל היבט בחייו, מלבד המסך הקטן. “בגלל המצב החדש וחוסר הוודאות המתמשך, אני רוצה ליצור לעצמי רגעי נחת, עם ניתוק מהסביבה”, מספר פנחס, המתגורר עם משפחתו בכפר סעד. ההתעקשות על השגרה מספקת לו בריחה מהחדשות המתעדכנות כל הזמן. “אני מוצא בצפייה בתכנים האלו מקום מנוחה מהמצב הקיים במדינה ובעולם. זו בריחה מהמציאות הקשה שלנו”.
הניסיון לדבוק בהרגלי צפייה ישנים מאפיין גם את שי דביר, הלומד שיווק טכנולוגי. “למרות השינויים הרבים בחיי היום יום, אני מנסה למצוא שגרת חיים שתאפשר לי לברוח מהמציאות המלחיצה. לפני כן ניהלתי שגרה סטודנטיאלית של לימודים, עבודה, חיי חברה וזוגיות. היום השגרה חדשה כוללת יותר מסכים מאשר פרצופים”.
בקרב סטודנטים שנאחזים בשגרת הצפייה הישנה, אפשר למצוא מגוון רחב של תוכניות מועדפות, בהתאם לטעם האישי. “גיא פינס וטראש – כמה שיותר טראש – ה’קרדשיאנס’ ו’חתונה ממבט ראשון’ הם חלק בלתי נפרד משגרת הטלוויזיה שלי”, מפרטת יובל ליליאן, סטודנטית במחלקה לתקשורת. דביר מצדו מודה כי הוא כבר לא יודע לספור כמה פעמים צפה בסדרה “חברים”, אך כעת היא קיבלה ממד שלא היה לה קודם לכן. “הסדרה גורמת לי להתנתק מכל החדשות, העדכונים וההתראות הלא נגמרות למשך 20 דקות ומקנה לי שקט יחסי בתקופה זו. זה מזכיר לי בצורה מסוימת את המציאות שלפני”.
ואולם ליליאן מציינת כי שימור הרגלי הצפייה לא באמת עובד כל היום. “לפני הימים של הסגר, לא הייתי עוצרת את הפרק ומתעדכנת ב-ynet, והיום אני כן מוצאת שאני עושה את זה. משעה 17:00 פשוט עצרתי את כל הסדרות ועברתי למהדורת החדשות, עד לרגע שביבי היה מסיים לדבר ואחרי זה אני וההורים שלי היינו מתעצבנים, מתרגשים ומתבכיינים ביחד לנוכח הדברים שהוא אמר. פתאום שמתי לב שאני צופה הרבה יותר בשידורים חיים. אשכרה מצאתי את עצמי מחכה לראות כשמודיעים לדיירים בתוכנית האח הגדול על הקורונה, ואני בכלל לא צופה בזה”.
מאת דניס ביכלר, אור שורץ ואיגנסיו ברנבאום
מזפזפים פחות, מתחברים יותר
הרצון לחזור לימים שקדמו לקורונה הוא מנת חלקם של רבים, אך ליליאן מגלמת את הצורך הנוסף – להתעדכן בהתפתחויות האחרונות. בין אם זו רכילות, פוליטיקה, ביטחון או סתם מזג האוויר, השהות בבית דוחפת את כולם, בשלב כזה או אחר, לצרוך חדשות. בשיחות עם סטודנטים התברר כי הצורך להיות מעודכן הוא כמובן מרכזי, אך החדשות הפכו גם לאמצעי להתחבר לשאר החברה. זהו גם אפיק ביטוי לאכפתיות וסולידריות, שעולה במיוחד בימים שבהם אסור כמעט לצאת לרחובות או להתקהל במקומות בילוי כמו בתי קפה, מסעדות ופארקים ציבוריים.
בביתה של פאטמה אלנסאסרה, סטודנטית למשפטים במכללה, נוטים לצפות בחדשות מרחבי הגלובוס. “אני צופה באל-ג’זירה, כיוון שהוא ערוץ עולמי, ומציג חדשות מכל המדינות בעולם. לכן ההורים שלי מעודדים אותי לצפות בערוץ. אנחנו צריכים לעקוב אחרי הכל מרחוק ולהכיר מה קורה במדינות אחרות, ולהכיר את העולם״.
בקיבוץ ניר-עם הסמוך למכללה דני ויינגולד, סטודנט לתקשורת, חושב שהלכידות סביב החדשות היא תופעה שכבר ראינו בעבר. ״כשיש בחירות אז מדברים רק על הבחירות, וכשיש מבצע צבאי אז זה רק מבצע צבאי. כל פעם זה אותו שיח ולכן זה בהתאם לזה. אני אוהב לצפות בחדשות כשזה מעניין ואקטואלי, למשל בתחילת הקורונה או אפילו כשהתחיל מבצע צוק איתן, אבל כשזה מגמתי וחוזר על עצמו גם בתור עוקב אני מתעייף קצת״.
ויינגולד הוא לא היחיד שמחפש לשמור על פרופורציות. הסטודנטית סאלי אלעקובי מדגימה זאת בכך שהיא מקפידה להוסיף לצפייה היום יומית שלה לחדשות גם תכנים שוברי שגרה. “אני צופה לאחר החדשות בתוכניות מצחיקות על מנת להוריד את רמת הלחץ ולנסות ליצור שגרה נעימה יותר. יותר מדי חדשות יכולת להוביל ללחץ וסטרס ברמה מוגברת. מומלץ להתעדכן ולהנעים את זמננו בתוכניות אחרות״.
מאת עביר אלהזייל וירדן ספיר
מציאות סוריאליסטית, מסך ריאליסטי
גם למהדורות החדשות יש סוף. זה השלב שבו צופים רבים מחפשים מציאות קצת אחרת. תוכניות הריאליטי הן ז’אנר פופולרי בקרב סטודנטים כבר שנים, אך תקופת הבידוד הביאה למיצוי מהיר של תוכניות, ודחפה יותר ויותר להציץ לחיים של אחרים. כמה סטודנטים תיארו כיצד החלו לצפות לראשונה בריאליטי. תוכניות אלה מציעות לצופים את הדמיון הגדול ביותר למה שמתחולל כרגע בעולמם החיצוני וגם הפנימי. הבידוד עצמו מזכיר בדרכו הסוריאליסטית דווקא את הריאליטי, רק בלי המצלמות.
“אני צופה ב’אח הגדול’ ו’חתונה ממבט ראשון’ למרות שבשגרה לא צפיתי בריאליטי”, מספרת שיר אמיר, סטודנטית לעבודה סוציאלית במכללת ספיר. “זה היה נראה לי כמו בזבוז זמן, ועכשיו יש יותר מדי זמן פנוי ואין מה לעשות. זה טוב למצב הנפשי שלי”.
ענבר ינקו, סטודנטית למשפטים, משוכנעת שהמפנה בהרגלי הצפייה הוא לא רק עניין של זמן פנוי. אורח החיים המוצג ב”משפחת קרדשיאן” נראה שונה מדי בימים כתיקונם. כעת זה מורגש עוד יותר, אך נראה שזה כבר לא משנה באותה מידה. “אם מה שקורה בקרדשיאנס נראה לי הגיוני יותר ממה שקורה כרגע במדינה, בעולם ובחיי היום יום שלי, אז המצב לא טוב”.
הריאליטי הוא אחד הז’אנרים המצליחים בטלוויזיה זה עשרים שנים. הצופים מתחברים למציאות אחרת מזו שלהן. בין אם מחפשים בידור, פרופורציות או סתם מקום מפלט, הסטודנטים שצופים בריאליטי מוצאים בו שקט מהקורונה. בבית “האח הגדול” אף אחד לא לובש מסכה. אף אחד לא נישא ב”חתונה ממבט ראשון” עם כפפות.
גם הקרדשיאנס “ימשיכו לקום לאימון שלהם בבוקר, לקבל את האוכל שהם רגילים, נייר טואלט לא יהיה חסר להם, מסכות לא יהיה חסר להם”, אומרת ינקו ומוסיפה: “זה עולם אחר בתוך העולם ההזוי שהתחיל עכשיו. הם עדיין בעולם יחסית שפוי. זה מרגיש לי מספיק רחוק מהמציאות כדי שאצליח ליהנות מזה”.
מאת אביטל כהן וספיר פלח
הבריחה לעבר
המציאות לא מתאימה לכל אחת ואחד, גם בגרסת הריאליטי. למרות הנגיף שהכה ברוב העולם, ישנם סטודנטים שמעדיפים לא להתעדכן בחדשות, כי זה מדכא ומחמיר את המצב הנפשי. “ראיתי עד עכשיו חדשות וזה מדכא כבר”, חולקת מיטל ברגמן, סטודנטית במחלקה לתקשורת. “קשה כל היום לשמוע דברים נוראיים, וצריך לברוח מכל זה”, מוסיפה מאי ביטון מאותה מחלקה. שתיהן מצאו פתרון פשוט ומנחם: צפייה חוזרת בסדרות.
“עד עכשיו היה לי קשה למצוא תוכניות בנטפליקס שנתפסתי עליהם”, אומרת ברגמן. היא כמו רבים אחרים דווקא מנסים תכנים חדשים, אך לא מהססים לחזור לתוכניות ישנות ואהובות. שיר ברזל מספרת כי הצפייה הנוסטלגית, עבורה, היא לא היעד המועדף, אך מדובר במעין רשת ביטחון לזפזופ שלא מניב פירות. “‘חברים’ זה ברור, אבל אני מתכננת בעיקר תוכניות חדשות”.
למרות הדברים הקשים שהקורונה מביאה איתה, יש בה גם מעט נקודות אור עבור צופים החוזרים לסדרות עבר, שלעתים מגיעות עם המוני פרקים לצפייה. “עכשיו כשיש קורונה, אני מסיימת יותר מהר עונות”, אומרת מיטל אשר, הנמצאת בעיצומו של מרתון בן שבע עונות ב”בנות גילמור”. בדומה לשלום, גם אשר רואה בכך בריחה טובה. “במצב היום, שומעים רק חדשות רעות, ואז האסקפיזם האידיאלי היא סדרה קומית. איזו סדרה קומית יותר טובה מחברים?”
מאת מישל טרובין, אופיר ליבה והראל בורפקר
אופטימיות היא שם המשחק
בעוד רבים בורחים למציאות המלאכותית של הריאליטי או לנחמה של הסדרות מוכרות, נראה כי רוב הסטודנטים מוצאים אסקפיזם בהומור או עולמות שלא קיימים. הז’אנרים הקלילים הזמינים לצפייה הם שונים ומגוונים, ויכול לנוע בין קומדיות לפנטזיה, אך רובם המוחץ מאוחדים ביצירת סיפור עם סוף טוב, שבו הדמויות מאושרות “עד עצם היום הזה”.
הקומדיות הרומנטיות בולטות במיוחד במשיכה לדמויות מצחיקות, עם אשה יפה וגבר יפה שלרוב הופכים לזוג המושלם שסביבו נכרכת העלילה. טליה מדר, סטודנטית למדעי התזונה, גרה עם בן זוגה הנחשב עובד חיוני ולכן היא לבד בבית רוב שעות היום. “הסרטים המצחיקים והרומנטיים עוזרים לי להעלות את מצב הרוח כשיאיר לא לידי”, מציינת מדר, שנוטה לצפות בסרטים בכיכוב ג’ניפר לופז, קמרון דיאז ורבל וילסון, ובהן היא מוצאת דמויות חזקות, מצחיקות ואופטימיות.
גם ליאור נחמיה, סטודנטית לכלכלה, מחפשת בקומדיות סיבה לחייך. “חסרה לי קצת אופטימיות במצב הקיים”, הדגישה. “לכן אני בוחרת בקומדיות הרומנטיות עם סופים טובים ומאושרים. זה נותן לי תקווה שזה יקרה גם לנו עם הקורונה”. נחמיה עושה שימוש בז’אנר הזה לעלות את המורל ואת התקווה לסוף טוב במציאות, לא רק בסרטים אלא גם בסדרות. “כרגע אני צופה בשתי סדרות במקביל: ‘חברים’ ו’90210′”.
מדר מציינת כי היא בוחרת בעיקר סרטים, כיוון שהיא עדיין עמוסה בחובות ללימודים, ומעדיפה לא להתחייב לסדרה הנמשכת שלוש או ארבע עונות. כשזה מגיע לצפייה במסך הקטן, היא מחפשת סיפור מהיר, ברור וקולע. “זה משכיח ממני את התקופה ומעביר לי את מרבית היום, עם סרט בין שעה וחצי לשעתיים”.
לעומתן, אוריין נפתלי, סטודנטית למשפטים, אמנם גם צופה בקומדיות, אך מערבבת בין סרטים לסדרות. מבחינתה, זה לא שינוי גדול מהמצב שקדם להופעת הנגיף. “האמת היא שבלי קשר למצב, אני גם ביום יום נמנעת מלצפות בחדשות, כי זה עושה לי רע לשמוע על כל האסונות והחדשות הרעות. כשצופים לידי בחדשות אני משתדלת להעביר ערוץ ומעדיפה משהו יותר אופטימי ומצחיק”.
מאת ליאור גבריאלוב ונטלי דהן
עידן הזום
לאחר סיום השיעורים בזום, ואולי גם שעת הכושר והבישול, נראה שכל הסטודנטים מתחזקים מערכת יחסים מחודשת עם מסך הטלוויזיה. במקרים רבים, המסך משמש מקור מהימן ואמין לייצוג המציאות שמחוץ לדלת. כאשר אין ביכולתם לחוות את המציאות בעצמם, רבים צמודים למהדורות החדשות בערוצים השונים כדי לקבל מידע ולהבין מה קורה בעולם. הצפייה בחדשות היא חלק חשוב בחיבור כלפי כל אותם אנשים שהפכו ל”חדשות”, החל מנפגעי הקורונה ועד לכוחות העוזרים להילחם בה.
לעומת אלה הבוחרים להישען על המציאות, רבים חווים רגשות מעורבים כלפי המצב והטלוויזיה היא דרך לברוח מאותה מציאות. יש מי שנשענים על חיים של אחרים ומציאות מדומה, כמו כוכבי ראליטי שאיתם אפשר להזדהות; אחרים חוזרים לגיבורים שעשו להם טוב על הלב בעבר, או מחפשים גיבורים קומיים שירוממו את הרוח והמורל. כך או כך, נראה שבשגרה החדשה הטלוויזיה גדלה במשמעותה. למרות האהבה למסך, נראה כי כולם בכל זאת מקווים ש”השגרה החדשה” תיגמר במהרה.
מאת ליאור גבריאלוב ונטלי דהן
