קהל רב הגיע לפאנל בנושא סאטירה שנערך בכנס שדרות לחברה ביום שלישי שעבר (24.11). אולם ההרצאות במכללת ספיר התמלא עד אפס מקום וחלק מהאנשים נאלצו להישאר בחוץ ולהאזין דרך הדלת. בתוך האולם התנהל דיון ער בין הסאטיריקנים – העורכים והכותבים – לבין הקהל. “המסרים אולי ירפדו את הדרך שלהם למוח שלכם ואל הלב שלכם, אבל למעשה הם יגידו לכם את האמת, האמת שלהם, שהיא הרבה יותר אמיתית מהרבה דברים שאומרים בצורה רצינית לכאורה” – אמרה ד”ר ליאת שטייר לבני, חוקרת תקשורת ומי שהנחתה את הפאנל.
הפאנל ניסה להגדיר מהי סאטירה מנקודת מבטם של המשתתפים, ועסק במקומה של הסאטירה בישראל. מולי שגב, העורך הראשי של “ארץ נהדרת”, תיאר את הסאטירה כריפוי בעיסוק והדגיש שלסאטיריקנים יש מזל שבמקצועם הם צוחקים לפחד ולמוות בפנים. לדבריו, המציאות שלנו מלאה בשנאה והרגע הזה שבו צוחקים עליה, זו הדרך להתמודד – “גם אם הצחוק הזה הוא מריר ובצחוק הזה יש איזו בעיטה בבטן”. לדברי רן שריג, תסריטאי ומכותבי הסדרה המצליחה “רמזור”, סאטירה היא אמת. המציאות בישראל כל כך מופרכת והזויה לדעתו, כך שהסאטירה מפגרת אחריה. “סאטירה היא דעה כפול כיף”, אמר הסטנדאפיסט והתסריטאי תם אהרון. “אתה מנסה להגיד למישהו את דעתך בנושא מסוים והוא בחיים לא יקשיב, אבל כשאתה תאמר בצחוק בטלוויזיה או במערכון, אז הרבה יותר קל לקבל את זה ולעורר דיון”.
תמיד יהיו כאלה שייפגעו
אוה מדז’יבוז, יו”ר מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, התמקדה במקומה של הצנזורה בסאטירה הישראלית והבהירה שמבחינתה אין לה מקום: “יש חופש ביטוי והוא מעבר להכל. הסאטירה, שהמטרה שלה להציף דברים ולבקר, תמיד תפגע”. לכן, לדבריה, מגיעות לרגולטור תלונות על בסיס קבוע. “אנשים רוצים מצד אחד שהסאטירה תשפיע ותגרום למחשבה, אבל בכל פעם שמשהו לא מסתדר, אז נורא קל להרים את השלט ולהגיד ‘זה לא מתאים לי'”. לדבריה, רוב התלונות הן על כך שהסאטירה שמאלנית והציבור הדתי מתלונן על פגיעה באלוהים. “אנחנו צריכים לתת את הגבולות המקיפים לאינטרס הציבורי, האם אנחנו תמיד מצליחים? לא. האם אנחנו תמיד צודקים? לא. האם אנחנו תמיד משתדלים? כן”.
“בהרבה מקרים כשכתיבה הולכת לאישי, אני נמנע”, סיפר שריג כשנשאל על גבולות ועל נושאים שבהם לא יעסוק. “אלה דברים שעשיתי, פאנצ’ים על אנשים, ואחרי שחוויתי על בשרי והרגשתי איך זה להיות בצד השני של הבדיחה – אפשר להימנע מזה”. התסריטאית והסאטיריקנית נילי אושרוב, שמוכרת בין היתר ממדור הסאטירה ‘אפעס’ בידיעות אחרונות, סיפרה על ביקורות ועלבונות שספגה בעקבות מערכון אירוני שכתבה על השואה ולא הובן כהלכה. “למדתי את הלקח, שגם אם זו הזכות המלאה שלי להגיד כל דבר, וגם אם אני בטוחה שזה נכון, אני לא חייבת לממש אותה במידה ואני חושבת שזה יפגע במישהו. הומור כמו הומור, הוא לא דבר שקולע לדעת כולם. אם אתה כותב משהו שהוא לא ברור – תוסיף עלון הסברה”.
בנוגע לשאלה הבלתי נמענת על הצד הפוליטי שבו בוחרות תוכניות הסאטירה – הנחשבות לרוב כחד צדדיות – שולב מערכון מתוך התוכנית “הכל שפיט” של הערוץ הראשון, שנפסל לשידור. בסיום הקרנת המערכון, אמרה מדז’יבוז שהמערכון נפסל עקב החלטת העורך הראשי של התוכנית, שלו יש זכות וטו על תכנים – ולא בעקבות החלטת הרגולטור. חלק מחברי הפאנל ראו בכך דבר חמור מאוד. שגב התרעם: “או שיש חופש ביטוי או שאין, אתה לא יודע איפה זה ייגמר. המערכון קשה, הוא גזעני, אבל הוא חייב להיות משודר. מטרת הסאטירה לתקוף ולאזן את מוקדי הכוח, השלטון הנמצא בידי הימין, ומטבע הדברים תוקפים את מי שמחזיק בהגה – אי אפשר להתחשבן עם מי שבספסל האחורי”.
משתתפי הפאנל שילבו קטעי מערכונים מתוכניות סאטירה מהתקופה האחרונה ולא שכחו לתת כבוד לסאטיריקני העבר המובילים – אפרים קישון ז”ל ומוטי קירשנבאום ז”ל – שיש רבים הרואים בתוכניות הסאטירה המשודרות כיום המשך ישיר למה שהם יצרו כבר לפני עשרות שנים. “זאת הדרך שלנו להשפיע”, אמר מולי שגב כשנשאלו חברי הפאנל אם סאטירה היא הדרך הטובה ביותר להגיד את האמת. “לכם יש את הדרך שלכם, יש פייסבוק ויש אפשרות לצאת להפגנות – לנו יש את הסאטירה”.
צילום תמונה בראש הכתבה: אייל גטו.
