סנטיאגו, 28, הוא פליט מאריתראה שחי בשדרות כבר שנתיים וחצי. אחמד ועבדול, הנושקים גם הם לשלושים, הגיעו לעיר כבר לפני קרוב לשלוש שנים. שלושתם ברחו מהמלחמה במולדתם ומתגוררים בדירה המיועדת לזוג, עם עוד ארבעה חברים, לעתים גם יותר.
כששואלים אותם להתרשמותם מארץ הקודש, הדמוקרטיה היחידה בסביבה, הם מהססים, מביטים במבוכה קלה אחד בשני. תחילה הם אומרים שהכל טוב. אבל מאחורי מפגן החיוכים והמילים היפות, כשגובר אמונם בזר שמולם, הם טוענים ליחס עוין מצד מעסיקים, בידוד חברתי, הרחקתם ממקומות ציבוריים, הפקעת מחירי הדירות שבהם הם מתגוררים ופעמים רבות גם סירוב של סוכני תיווך לקבלם. “אנחנו זרים”, אומר סנטיאגו, “אז זה קל להם”.
“הריחות והטעמים אצל אביבה מזכירים את הבית”
אני פוגש אותם מחוץ ל”שבת אחים”, מסעדה קטנה בפינה של המרכז המסחרי במרכז העיר, בין מזרקה שחדלה מלפעול לערימת קרטונים שנשכחה על ידי פועלי התברואה. הם מחכים שאביבה, בעלת המקום, תפתח את מקרר הבירות, תעמיס על הגז את האינג’רה החמצמצה ותבשיל הדורו, שגורמים להם להרגיש הכי קרוב לאמא.
עם פתיחת המקום אנחנו נכנסים ומתמקמים בחלל זר, נעים באופן מעט מוזר. מין סלט צבעוני של אתניות, דת ורוח; מוסיקה מסורתית וריחות בישול חזקים ולא מוכרים לי. את הקירות מקשטים צלבים, מגני דוד ותמונות של רבנים, לצד דמויות אפריקאיות, קישוטים ומוטיבים תואמים.
אביבה, 45, הגיעה ארצה לפני 14 שנה מהעיר לליבלה שבצפון אתיופיה. היא הכירה כאן את יוסי, בן זוגה, והחליטה לפתוח מסעדה עם שלל מטעמי המטבח האתיופי. האריתראים, היא טוענת, בכלל לא היו קהל היעד אליו כיוונה. “רציתי שכל מי שנמצא פה יוכל לטעום ולהכיר את המטבח שלנו”, היא אומרת.
עם הזמן, הסועדים המקומיים החלו להתמעט ואת הואקום תפסו הפליטים. כך הפכה המסעדה של אביבה למקום המפגש המועדף, אולי היחידי, שלהם בעיר. כאן, בניגוד מוחלט למציאות שמחוץ לדלת, הם מרגישים בנוח. מחליפים כיפים עם המנהלת המבוישת וקמים להוציא בעצמם שתייה מהמקרר.
לאביבה אין בעיה עם זה. “לפעמים הם שותים קצת יותר מדי”, היא צוחקת. “אבל הם לא עושים בעיות. אני כבר יודעת מתי להגיד להם ‘די’. שתית מספיק, זהו”, היא כמו מדגימה, ומסרבת לבחור שמזמין סיבוב נוסף של משקה אלכוהולי. “יש פה אנשים טובים שבאים לנוח וליהנות, כמו בכל מקום”, היא אומרת, “הם מתנהגים בסדר גמור, משלמים על הכל ואני סומכת עליהם”.
“איי אם ורי ורי האפי”, אומר סנטיאגו, “הריחות והטעמים אצל אביבה מזכירים את הבית”.
“כמעט כל צעד יכול להיחשב באריתראה לבגידה”
סנטיאגו נראה כמו מהגר מקסיקני שחצה את הגבול הלא נכון. השם הלטיני ותמונה של מסי על צג המכשיר הסלולארי מעוררים חשד, אבל הוא מוכן להישבע לי שאני טועה; שהוא נושא את שמו של הכפר בו נולד, והשאר (הוא מכוון לצבע עורו הבהיר יותר) “גנטיקה והשפעות סביבתיות”, הוא אומר ומחייך.
הבריחה מהמלחמה האריתראית, דרך סודן, מצרים ומשם לישראל, היא עניין של אלפי קילומטרים. אך אם הנרטיב של עולי אתיופיה (השכנה לאריתראה מדרום) מגולל סיפורים על מסעות הרואיים, במאה ה-21 המסע דומה יותר לטיול טריאתלוני אקסטרימי: 3,000 דולר, וסוכן נסיעות מארגן לך מסלול מדויק של טנדרים, מובלעות, פרצות בגדר ותנאי מזג אוויר מושלמים להסתננות.
סנטיאגו נעזר בכסף ששלח לו אחיו שהשכיל להגר למיאמי. מדוע הוא העדיף את ישראל? “המסע לכאן פחות מתיש ופחות מסוכן. אמרו לי שפה ידאגו לי, לא רציתי יותר מזה”.
“הבעיה הגדולה היא לצאת מאריתריאה”, מספר אחמד בעברית. “כמעט כל צעד יכול להיחשב שם לבגידה, ובגידה היא מוות. הגבול בין מצרים לישראל מסוכן, אבל המקצוענים (המבריחים) מכירים את השטח יותר טוב מהצבא שלהם”.
“הגענו דרך הגבול עם סודן”, ממשיך עבדול, גם הוא בעברית, “שילמתי למבריחים את כל החסכונות שלי ובעזרת משתפי פעולה מקומיים הם הובילו אותנו דרך המדבר, לצד עשרה מהגרים נוספים, בתוך ארגז של אוטו מסחרי. נסענו עד מצרים עם עצירות ביניים, כל פעם שהמבריחים חשבו שזה לא מספיק בטוח להמשיך. אמרו לנו לא להיכנס ליישובים מצריים כי זה מאוד מסוכן, אז עקפנו את הכפרים שבדרך. אחרי עשרה ימים בערך הגענו לגבול עם ישראל. הדרך עברה חלק יחסית, כמו שהבטיחו לנו. ידענו שהגענו למדינה מפותחת ודמוקרטית. התחבקנו כי הבנו שעכשיו אנחנו מוגנים”.
“באריתראה יורים באנשים, אז מה זה צבע אדום?”
ממעבר הגבול הובלו הבחורים למתקן הכליאה “סהרונים” בחולות ניצנה, שם עברו קליטה ומיון, זכו למיטה ומזון בחודש הראשון שלהם בארץ. “היה לא קל”, משחזר עבדול. “המקום היה מלוכלך, צפוף ורועש. לא הבנתי למה אנחנו כלואים”.
כעבור כחודש הודיעו להם שהגיע הזמן לזוז, שבחוץ מחכה להם אוטובוס לתחנה המרכזית בבאר שבע. “הגענו לבאר שבע בלי כלום”, נזכר אחמד. “לא היה לי כסף, לא אוכל, הייתי לבד”.
מה עושים?
“רוב האנשים פשוט נשארים לישון ברחוב כמה ימים, כי אין להם איך לצאת מהעיר. למזלי הסתובבתי קצת ופגשתי חבר של חבר, שנתן לי שטר של עשרים. הסתדרתי”.
עבור הפליטים האפריקאים, תל אביב נחשבת מצד אחד לאטרקציה: יש תעסוקה, מקומות בילוי וקהילה ההולכת ומתבססת, בעיקר בדרום העיר. אך מצד שני, לא חסרות בה התנכלויות ורדיפות. אחמד ועבדול, לדוגמה, נפגשו במקרה בעבודה מזדמנת בחברת הובלות תל אביבית, אך בזמן הקצר ששהו בעיר, נתקלו בגילוי גזענות תכופים והחליטו לחפש מקום קצת יותר רגוע. כך הגיעו לשדרות.
“מאוד שקט פה”, אומר עבדול ומספר על תחושת הביטחון שעבורה הסתכנו במסע הארוך לארץ זרה. אבסורדי, כשחושבים על 130 הטילים שנורו לעבר שדרות כמה ימים לפני שנפגשנו. “אצלנו יורים באנשים”, הוא מסביר, “אנשים מתים ברחובות זה דבר שגרתי”.
וסנטיאגו מוסיף: “בבית שלי כל צעד שאתה עושה הוא סכנת חיים. אתה יכול לגרד בראש ולקבל כדור. מה זה צבע אדום?”.
“אתה רוצה לבוא לשטוף כלים במקומי?”
החברה הישראלית דנה אותם, כידוע, במשפט שדה זריז ואכזרי, הדביקה להם תוויות של פולשים, גנבים, אנסים וגוזלי פרנסה. אבל סנטיאגו וחבריו שקטים ולא מבקשים לגזול דבר מאיש. “אתה רוצה לבוא לשטוף כלים במקומי?”, הוא שואל בחצי חיוך.
איך מקבלים אתכם כאן בעיר?
עבדול: “בתל אביב יש התנגדות, כאן יש אותנו ויש אותם. לפעמים יש מבטים, אבל לא מתערבים אחד לשני”.
סנטיאגו: “לפעמים כן מתערבים. למשל, אנחנו לא יכולים לשחק פה כדורגל במגרשים. פעם היינו מנסים, אבל היו אומרים לנו ללכת. אתה סטודנט באוניברסיטה, אתה גם אורח, אבל לך אף אחד לא יגיד ללכת”.
ומה קורה במקומות ציבוריים אחרים?
אחמד: “יש את המקום פה ליד (“פאב שדרות”), אנחנו באים ואומרים לנו שאסור לנו להיות שם, שזה רק לאנשים מהעיר”.
אז איך אתם מבלים?
סנטיאגו: “נוסעים לתל אביב פעם בשבוע-שבועיים. המסעדה של אביבה היא המקום היחיד שאפשר להיפגש בו בעיר הזאת”.
הגבול ברור ונראה לעין: ב”פאב שדרות” מקרינים משחק בליגת האלופות ועשרות זורמים אליו. בזה אחר זה הם חולפים צעירים ישראלים ליד הצעירים הזרים, מתעלמים מנוכחותם, משירים מבט ומגבירים צעד. סנטיאגו וחבריו, מיותר לציין, לא יראו את המשחק. “תשאל את האנשים שם למה”, הוא מתעקש.
“אין לנו שום רצון להיכנס לשאלת האריתראים”, אומרים אנשי פאב שדרות. “זו סיטואציה לא נעימה. במספר מקרים הם באו לכאן שתויים והציקו ללקוחות. היות ופתחנו את המקום הזה לרווחת הסטודנטים באזור, כל אדם שיבוא ויפריע, בייחוד אם אינו סטודנט, יתבקש לעזוב”.
מהדלפק בקיוסק הסמוך מציץ ששון שרה, בעל העסק. הוא כאן כבר 53 שנים ויש לו מה להגיד על כל דבר שזז. עם האריתראים אין לו בעיה. הוא עושה כסף לא רע מהסיגריות והמאנצ’ים שהם צורכים אצלו.
מדינת רווחה, ששון?
“אני לא מכיר את הסיפורים שלהם, אבל גם לא שמעתי על בעיות שהיו איתם בעיר. מבחינתי, אם הם לא מזיקים לאף אחד, אז בכיף, שיהיו פה. הם מביאים פרנסה”.
“העיקר שמשלמים לנו בזמן”
עבודה, לפחות זמנית, יש לרובם. סנטיאגו שוטף כלים במסעדה מקומית, יעקב עובד כסבל בחנות למוצרי חשמל, אחמד ועבדול ממיינים גזר בקיבוץ סמוך. חמש משמרות בשבוע, עשר שעות משמרת, שכר מינימום. היציבות היחסית מונעת מהם להתלונן על התעלמותו של המעסיק מהשעות הנוספות שהם עושים. “העיקר שמשלמים לנו בזמן”, הם אומרים, אבל מתלוננים על יחס מפלה מצד מנהלי העבודה.
אחמד: “יש לנו בעיה עם העובדים הבדווים. מנהל העבודה הוא משלהם, והם מרגישים שהם מעלינו. יום אחד הם יכולים להחליט שהם לא מגיעים, ואז יש עלינו עומס. ביום אחר, אנחנו יכולים לקום בבוקר ולבוא לעבודה, והמנהל יגיד לנו לחזור הביתה, כי הוא רוצה לסדר עבודה לעובדים בדווים חדשים. זה גם היחס בזמן העבודה וגם ההפסקות הארוכות שהם מקבלים. אם יש משימות מיוחדות, הם ינוחו ואנחנו נעבוד. יש להם מעמד מיוחד, למרות שאנחנו באותו תפקיד”.
“בעלי הנכסים עושים עליהם קומבינות”
דיור הוא עניין מסובך עוד יותר מאשר עבודה. “קשה לנו להשיג פה דירות”, מספר יעקב, שלדבריו לא מצליח למצוא מקום של קבע ובשנה האחרונה הסתובב בין דירות של חברים. “המחירים גבוהים ויש לבעלי הבית הרבה תנאים. לוקח הרבה זמן למצוא פה דירה”.
חוסר האונים זועק לשמים ויש מי שמנצל אותו. הם הרי לא יכולים לקרוא חוזה, לרוב אין מי שיתרגם להם אותו, מה שהופך אותם למטרה נייחת עבור מתווכי דירות ובעלי נכסים בעיר.
“יש פה שכונות שבאופן עקרוני לא מסכימות לקבל אליהן דיירים אריתראים”, אומר הרב אליעזר אלבז, מתווך דירות מקומי. “בעיקר שכונות נחשבות יותר. אני מדבר על בעלי הנכסים, על הדיירים ועל מתווכי הדירות, על כולם. אף אחד לא יסכים לשכן אותם, לא רוצים פה פליטים”.
ואם הם היו פליטים משבדיה?
“כנראה שלא היתה בעיה”.
למה זה קורה לדעתך?
“כי יש דעות קדומות. אנשים חושבים שזה יעשה שם רע לשכונה, התושבים לא רוצים אותם שם. אגיד לך יותר מזה, בעלי נכסים מכירים את המצוקה הזאת, הם יודעים שאין לפליטים האלה לאן ללכת ועושים עליהם מלא קומבינות”.
למשל?
“מגבייה של כסף נוסף עבור חברים שמתארחים בדירות הללו, ועד הפיכתם של דירות זוג לקומונות עם חדרים בגודל של צינוק”.
במשרד תיווך אחר, מוכר בעיר, היו קיצוניים יותר. “אנחנו לא מוכנים להשכיר לאריתראים דירות בחלק גדול מהשכונות בעיר, חד וחלק”, טוען אחד מהבעלים, המבקש שלא לפרסם את שמו. “אלו שכונות על רמה. השכנים לא רוצים אותם שם, אף אחד לא רוצה שיסתובבו לו אריתראים וסודנים ליד הבית”.
למה?
“כי הם עושים בלגאן וגורמים לנזקים”.
כולם?
“כולם, כולם. הדירות שלהם מסריחות, מלוכלכות ומלאות בג’וקים. זאת המנטליות שלהם. תאמין לי, הם כולם ככה, אני מכיר כבר מספיק מהם”.
אז לאן הם ילכו?
“זאת בעיה שלי? לא אכפת לי. יש לי דירות קצת פחות טובות, שיגורו שם. אין להם סטנדרטים, הם ייקחו כל דבר”.
מה לגבי החוזים, אריתראי וישראלי יקבלו את אותם תנאים?
“לא. אני לא מוכן לרהט להם את הדירה, כי הם הורסים כל דבר שנותנים להם. זה מקובל פה באזור לקחת מהם תוספת נזקים של 20% לשכר הדירה, בנוסף לצ’ק ביטחון של 10,000 שקל”.
עוד לפני שהם הספיקו להזיק. על מה ולמה?
“זה בהנחה וידיעה שיהיו נזקים ונצטרך לשפץ ולתקן אחריהם, תאמין לי”.
אתה נותן להם דירה ריקה, לא השארת להם משהו שאפשר להרוס… על מה כל האלפים האלו?
“אני אומר לך, אני מכיר אותם. הם ימצאו מה להרוס. הם יהרסו מדפים, ישאירו כתמי שמן בכל מקום. אני לא לוקח איתם סיכונים. זה מה שנהוג פה”.
כמובן שאפליה על בסיס גזע, דת, לאום או ארץ מוצא אסורה על פי החוק, אך מהאגודה לזכויות האזרח נמסר כי “תחום השכרת הדירות עומד בספק אל מול פרשנות החוק. אפשר ויש כאן פרצה, אותה העלנו בעבר בפני וועדות שונות. נחוצה חקיקה חדשה, שתאסור אפליה במכירה או השכרה גם מצידם של [גורמים] פרטיים. לחקיקה זו תהיה חשיבות רבה לאור מקרים חוזרים ונשנים של הסתה וגזענות”.
“אני שלם ובריא, ואת הכסף שלוויתי כבר החזרתי”
כך או כך, הם כאן. חבר’ה צעירים, פיקחים, שהשכילו בזמן קצר יחסית להסתדר, ללמוד שפה, למצוא עבודה ולפתח עור עבה שעוזר להם להתגבר על לא מעט מכשולים.
היה שווה המסע?
יעקב: “אני שלם ובריא, ואת הכסף שלוויתי כבר החזרתי. אז כן”.
אחמד: “אני לא צריך להסתכל לצדדים כשאני מסתובב בלילה, זה לא מצב שהייתי רגיל אליו. הצעירים באריתריאה רק מחפשים איך לברוח מהמשטר, אז אני מרגיש שיש לי מזל”.
יעקב: “הפחדים פה שונים, למשל שיבואו ויגידו לנו שמחזירים אותנו הביתה. הרבה מאיתנו נחשבים עריקים”.
אין געגוע, רצון לחזור?
יעקב: “בטח שיש, זאת הארץ שלי, הבית, המשפחה. אבל כל אחד צריך לדאוג לעצמו עכשיו, ועם המשטר הנוכחי אין לנו באריתראה עתיד”.
סנטיאגו: “לא נשאר לי שם הרבה. הקשר כבר לא יומיומי, כי הרבה חברים עזבו וגם האחים שלי מפוזרים בעולם. אולי יום אחד אצטרף לאחי במיאמי, אבל לא כולם יכולים להרשות לעצמם”.
מה החלום הגדול שלכם?
סנטיאגו: “לחיות”.
“ניצול ציני של מצוקה”
הניסיון לברר מי האחראי לטיפול בעוולות המתוארות בכתבה נתקל בפיות חתומים. רשות האוכלוסין וההגירה ומשרד הרווחה והשירותים החברתיים מטילים את האחריות זה על זה. עיריית שדרות לא נענתה לבקשות התגובה וכך גם מפעל הגזר בקיבוץ הסמוך.
“התופעות המתוארות בכתבה מכוערות ומהוות ניצול ציני של חולשתם ומצוקתם של הפליטים בארץ”, אומר דן קלדרון, עורך דין המתמחה בתחומי ההגירה. “אין בישראל חוק ספציפי הידוע לי, שמונע התנהלויות מעין אלה. ישנו ניצול ציני של מצוקת הפליטים ומבקשי המקלט.
“בשדרות, כמו בדרום תל אביב, יש גביה פר אדם (ולא כמקובל, פר דירה), ושכר דירה חסר פרופורציה. מבחינה משפטית, זה קביל, על פניו. אולם, לא אחת, במקרה של תלונה על קיפוח וניצול חולשות של צד אחד כלפי השני, הדבר מהווה כפייה ועושק, ועל כן ניתן לעתים לבטל חוזים מעין אלה.
“מבחינת התנאים התעסוקתיים, זה עניין מוכר, שמעסיקים ישראלים מקפחים את הפליטים באופן מודע – אם זה יחס מוטה ואם זה מבחינת תשלומים. הבעיה היא, והמעסיקים יודעים זאת, שאדם ללא אשרה מתאימה, או ללא אשרה בכלל, לא יתבע אותם. חוץ מלהגיד שזה גועל נפש, ידי כל כבולות במצב כזה”.
