שלמה יערי ציין לאחרונה יום הולדת 74. “ציין” ולא “חגג”, כי לדבריו הוא לא אוהב את הרעיון ובחייו עשה זאת פעמיים בלבד – בבר מצווה, וכשהגיע לגיל 60 ואחת מבנותיו ארגנה לו מסיבת הפתעה. ככל שמתקדם הריאיון איתו הרקע לכך מתבהר והולך: יערי מתמודד עם פוסט-טראומה שנגרמה לו בחולות סיני, במסגרת שירותו במלחמת יום הכיפורים, שבאוקטובר הקרוב ימלאו לה – ולטראומה הישראלית – 50 שנה. באותם ימים, אגב, איש לא השתמש במונח פוסט-טראומה. לכל היותר כינו את החיילים “הלומי קרב”. וה(אי) טיפול בהם היה בהתאם.
יערי הוא בן למשפחה באר שבעית אבל הנסיבות גרמו לכך שנולד בתל אביב. הוריו, פנחס וקטי, היו ניצולי השואה ששוכנו עם הגיעם לארץ בבאר שבע. אבל כדי ללדת את בנה, כשהימים הם ימי מלחמת העצמאות, נאלצה האם לנסוע לתל אביב ורק לאחר מכן לחזור דרומה, הביתה.
האב פנחס היה סוחר מכוניות והאם קטי מסעדנית. “לאימא הייתה מסעדה מוצלחת בעיר העתיקה וגם בית קפה”, מספר יערי בראיון ל”ספירלה” על ילדותו בעיר. “כל הצרפתים עובדי הכור הגרעיני היו מגיעים אליה לטעום את האוכל שהכינה. אני הייתי חוזר מבית ספר בארי שבו למדתי, ומכיוון שהתגוררנו מול המסעדה ברחוב טרומפלדור, ביליתי הרבה משנות ילדותי שמה ליד אימא. הייתי בן יחיד, ויחד עם בן דודי וחבר נוסף מהשכונה היינו משחקים המון בחוץ, כל משחק כדור שרק תחשוב עליו. בחורף היינו הולכים לוואדי של באר שבע על מנת לחכות שבורות החול יתמלאו במי גשמים, ושם למדנו גם לשחות. זאת הייתה ילדות נפלאה ומאושרת”.
בגיל 12 עבר יערי לבית ספר “עמל”, שם למד מכונאות, מקצוע שליווה אותו לאורך השנים כשעבד במוסך של “סולל בונה”, ולאחר מכן כשהצטרף לאגד בתור נער צעיר, וגם כמובן בצבא. ב-1965 הוא התגייס לגדוד 403 של חיל התותחנים. “אני הייתי המחזור ‘הדפוק’ של צה”ל”, הוא מספר. “כשהתגייסתי משך השירות היה שנתיים, ואז כל פעם הוסיפו כמה חודשים עד שיצא שבסוף שירתי שלוש שנים מלאות”.
שנתיים לאחר גיוסו פרצה מלחמת ששת הימים שבה שירת יערי בסיני, ולא בפעם האחרונה. הוא הגיע עם הגדוד עד לתעלת סואץ, שם היה חלק מהצוות שהיה אחראי על תיקון כלי כבדים ותחזוקתם. שבועיים אחרי שהסתיימה המלחמה, במה שבדיעבד כבר נחשב למלחמת ההתשה, בהתקפה קטנה של הצבא המצרי בסיני, נפצע יערי, אך עד מהרה הוא חזר לגדוד עד שהשתחרר ב-1968 משירות סדיר.
אחרי השחרור הוא חזר לעבוד ב”אגד”, שאז הייתה כמובן חברה עצומה ובעלת משקל במשק. “באותה תקופה להיות חבר אגד היה דבר רציני ביותר”, הוא מסביר. “התקופה של סוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הייתה יפה מאוד מבחינתי. היינו יוצאים המון לדיסקוטקים ולמסיבות בעיר, ובין לבין גם הכרתי את אשתי אדית. התחתנו ונולדו לנו זוג בנות תאומות”.
האידיליה הסתיימה ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, כשמלחמת יום הכיפורים פרצה בהתקפת פתע של צבאות סוריה ומצרים על מדינת ישראל. “התקשרו אליי ב-14:00 בצהריים ואמרו לי לנסוע לדימונה לקחת רכב צבאי לבסיס בית נבאללה”, הוא משחזר. “זרקו עליי אבנים בדרך כי זה היה יום כיפור כמובן. בהמשך אמרו לי שעליי לקחת מטוס לביר גפגפה שבסיני מכיוון ששם נמצא צוות המילואים שלי”.
מבחינת יערי, הנחיתה בסיני והעלייה על הזחל”ם לנסיעה מערבה סמלו את תחילת התופת: “נסענו קרוב לשלושה ימים עד לחווה הסינית. הדרך לשם הייתה נוראית. נהרגו בדרך קרוב ל-200 חיילים. חלקם נמחצו למוות על ידי טנקים שלנו, חלקם נהרגו על ידי חיל האוויר המצרי. הדרך הייתה קשה מנשוא”.
על האירועים שהתרחשו שם ושינו את חייו לעד מספר יערי בקושי רב. ניכר שחרף 50 השנים שחלפו מאז, הזיכרונות נשארו צלולים וחרוטים בעמקי נשמתו. “שבוע לאחר תחילת המלחמה, בחווה הסינית, ראיתי את כל החולייה שלי נהרגת אל מול עיניי”, הוא אומר. “הזחל”ם שלנו נפגע מירי של שלושה טילי ‘שמל’ (טילים סובייטיים נגד טנקים, ר”ש). אני הייתי על סיפון הזחל”ם והעפתי באוויר עד שפגעתי בקרקע. חמשת חבריי נהרגו במקום. משם פוניתי לאוהל בקרבת מקום על מנת לקבל טיפול, ושם נפל פגז ‘קר’, כלומר – כזה שלא התפוצץ. קשה לי מאוד לדבר על המחזה שראיתי. הפגז פגע בבחור ששכב שתי מיטות לידי, ולו היה מתפוצץ לא הייתי פה ומדבר איתך”.
יערי לא חזר לעצמו יותר לעולם. במשך זמן מה הוא כמעט לא אכל או שתה ולפרקים אף לא הצליח לדבר. בשנים שלאחר מכן החל לפתח גמגום שאיתו הוא מתמודד עד היום. חמישה חודשים הוא עבר בין מוסדות פסיכיאטריים בירושלים ובתל אביב. מדינת ישראל, שעדיין לא הצליחה להכיל את ממדי המוות והאובדן וממילא לא ידעה להתמודד עם תופעות מסוג זה, תייגה את יערי ואלפי חיילים אחרים כ”חולי נפש”. המונח “פוסט-טראומה” לא היה מוכר או מקובל, והטיפול היה בהתאם. יערי היה חלק מקבוצה של 160 חיילים שטופלו בחומר ההרגעה סודיום פנטוטל, מה שהחמיר את מצבו עוד יותר.
גם כשחזר הביתה הוא נאלץ להמשיך להיאבק על תפקודו ועל מקומו בחברה. “הייתי בורח המון מהבית”, הוא מסביר. “הייתי יוצא באישון לילה כי לא הייתי יכול להירדם. בעבודה באגד היו אומרים שאני ממציא, או שאני עושה הצגות. במקביל, בגלל שתייגו אותנו כמשוגעים, גם העבירו אותי בין המון מוסדות פסיכיאטרים”.
קרן אור ראשונית בתהליך הריפוי שלו הגיעה כשמשרד הביטחון הפנה אותו לפרופ’ מאיר טייכמן, פסיכיאטר שפתח קליניקה בבאר שבע. מה שהחל כטיפול ממושך הפך לחברות קרובה ששרדה עד היום. במסגרת המפגשים ביניהם המליץ פרופ’ טייכמן ליערי לחזור לתחביב שלו מהילדות – טיסנים. המשיכה שלו לתחום – בנייה, הרכבה, תחזוק ותפעול של כלי הטיס הקטנים – הפכה לתחביב מרכזי שלו הוא מקדיש שעות פנאי רבות, כולל השתתפות בתחרויות.
“הטיסנים שמרו אותי עם הראש מעל המים”, אומר יערי. “כשאני מטיס אותם, או בונה אותם בסדנה שלי, אני לא חושב על כלום – לא על המלחמה, לא על החרדות ולא על המתחים. הראש שלי מתרוקן. במשך השנים זה הדבר היחיד, למעט אשתי והילדות, שבאמת גרם לי לנסות ולתת צ’אנס לחיים”.
סיפורו של יערי, על ההתמודדות עם זיכרונות המלחמה והאהבה לטיסנים, היווה השראה לסרט העלילתי “בצילו של הלם קרב” של הבמאי יואל שרון, בעצמו תושב באר שבע שנפצע ביום כיפור. שרון, שהכיר את יערי עוד מבית הספר בארי, ביסס עליו את התסריט. הסרט, בכיכובם של דן תורג’מן וענת עצמון, מציג את התמודדותו של מיכה, חייל הלום קרב ממלחמת יום הכיפורים, ואת הנחמה שהוא מוצא דרך הצילום. אז הטיסנים הוחלפו במצלמות, אבל המסר היה חד וברור – יש בישראל אוכלוסייה שצריכה לקבל התייחסות מיוחדת וקפדנית; אוכלוסייה שחזרה אולי ללא פגיעה פיזית, אך עם צלקת נפשית אדירה, והתעלמות ממסדית ממנה לא תעלים אותה.
יערי יצא לפנסיה בשנת 2001 ומאז הוא חי עם אשתו בשכונת רמות בבאר שבע. אחרי שנים רבות של טיפול בתרופות הרגעה וכדורי שינה, הוא החל לקבל מרשם לקנאביס רפואי שעוזר לו באופן משמעותי ונותן לו קצת מנוחה מהמחשבות הבלתי פוסקות והמתח הנפשי הקיצוני. אולי את ימי ההולדת שלו הוא כבר לא יחגוג, אבל רגעים קטנים בחיים הוא דווקא יכול.
