התודעה החברתית והחיידק ההתנדבותי שהתעוררו אצל יהודית נגוסה (31) עוד כנערה בקריית מלאכי שלחו אותה לדרך ארוכה שהחלה באופן צנוע בעיר הולדתה והגיעה ביום העצמאות האחרון לאחת ממדורות השבט האחרונות של הציבוריות הישראלית – כמדליקת משואה בטקס בהר הרצל. “הייתה לי ילדות פשוטה וטובה, ולא הרגשתי שחסר לי משהו”, היא מספרת בראיון ל”ספירלה” על המסע שעברה. “העברנו את הזמן בשכונה, בלי חוגים או פעילויות אחר הצהריים. כבר בחטיבת הביניים והתיכון הייתי פעילה במועצת התלמידים. קידמנו פרויקטים לנוער ורווחה בקריית מלאכי. אני לא יודעת להסביר מה הרציונל שהוביל אותי, אבל זה בער בי”.
הבערה הזאת גברה אחרי הגיוס שלה לצה”ל והשירות ביחידת קרקל, שם הפנימה לראשונה את הפערים החברתיים בישראל. “שם הבועה שלי התפוצצה”, היא מסבירה. “הכרתי חברים חדשים והבנתי שלא כולם גדלו כמו יהודית בקריית מלאכי. לי חילקו קלפים אחרים”.
היא התקדמה לתפקידי פיקוד וקצונה, ואחרי השחרור החלה לעבוד בשב”כ, אבל במקביל המשיכה להתנדב עם בני נוער בקריית מלאכי, שם גילתה שמעט מאוד השתנה מאז שהיא הייתה תלמידה בעיר: “ראיתי שקריית מלאכי לא השתנתה בצורה שאני חושבת שהיא הייתה צריכה להשתנות. בשלב מסוים הבנתי שצריך לעשות מעשה אקטיבי כדי להיות חלק מהשינוי”.
לכן החליטה נגוסה לעזוב משרה יוקרתית ומתגמלת בשב”כ ולהתמקד בחינוך. “כולם המליצו לי להישאר שם, למעט אימא שלי שתמכה בשינוי”, היא אומרת. “העבודה בשב”כ משלבת תנאים טובים, משמעות מאוד גדולה. הייתי צעירה בתחילת הדרך כך שיכולתי להתקדם בארגון. אבל בחרתי לעזוב”.
המעבר מעולמות הביטחון אל החינוך חשף אותה למכינות הקדם צבאיות. עמותת “אחריי” הציעה לה להיות חלק מהצוות ב”ארז” – מכינה חד-שנתית של אופק בבאר שבע. “הסיפור של מכינות אופק מאוד התחבר למה שאני מאמינה ורוצה לעשות. אחרי כמה מחזורים ונסיעה לחו”ל הגיעה אליי הצעה: קיבלתי טלפון וביקשו ממני לרכז את המכינה ‘הזדמנות לשנות’ בקיבוץ עין השלושה במועצה האזורית אשכול. לא יכולתי לסרב. תוך פחות מחודש הקמנו צוות וגייסנו את החניכים. כיום המכינה כוללת כ-20 בנים שעליהם אחראים שבע אנשי צוות”.
איך החניכים מגיעים למכינה?
“אין ציר אחד שבו מפנים אלינו נערים. הצוות שלנו בקשר שוטף עם כמה גופים שמפנים אותנו לנערים בסיכון בגילאי 23-18 ממגוון אזורים ואוכלוסיות בחברה: קציני מבחן, כפרי נוער וגם שירות בתי הסוהר. לעיתים אלה נערים במעצר או במעונות סגורים שהמכינה חותמת עליהם כחלופת מעצר. חשוב לנו למצוא את הנערים שיש להם את המוטיבציה, המניע הפנימי והתובנה לעשות שינוי מסלול החיים, נערים שרוצים לנצל את ההזדמנות הזאת ולשנות את עצמם”.
איזה מסר את רוצה להעביר להם במכינה?
“שאין דבר כזה ‘אי אפשר’ ושאף אחד בעולם לא יגיד להם למה הם מסוגלים או לא מסוגלים. אין תקרת זכוכית, לא משנה מה הרקע של החניך. גם אם הוא הגיע עם עבר פלילי או לא סיים 12 שנות לימוד. הכול עניין של עבודה קשה ובחירה. אתה יכול ללמוד באוניברסיטה, אתה יכול לנהל עסק ואתה יכול להיות פוליטיקאי. אני אראה לו מה המסלול והשאר תלוי בהשקעה שלו, בנחישות, בהתמדה ובכמה הוא רוצה את זה. אבל הכול אפשרי. זה אומר שצריך להיות איתם, לחבק, לעטוף, לאתגר ולדרוש, כי בחוץ לא עושים הנחות.
“אני רואה נערים שעושים שינויים מרחיקי לכת בחיים שלהם. יש לנו חניך שהגיע למכינה אחרי שנשר ממסגרות ונפתחו לו תיקים על שימוש בסמים. בהתחלה היה לו קשה מאוד עם הנהלים של המסגרת והוא לא הצליח להיות מאה אחוז בתוך התהליך. אחרי כחודש החלטנו להדיח אותו, אבל אחרי שבועיים הוא ומשפחתו פנו אלינו כדי לקבל הזדמנות נוספת. התרשמנו שנפל לו האסימון, שהוא לא רוצה לחזור למקום שבו התחיל, והוא התחייב לסגור חודש במכינה כדי להתנקות מסמים. בהמשך הוא עשה מסע של 40 ק”מ עם המדריך. לאורך המסע הם דנו בשאלות התבוננות, חשיבה ובהצבת מטרות חדשות. צריך לראות אותו היום כדי להבין איזה שינוי הוא העבר. הוא נקי מסמים, ביטלו לו את הפטור משירות והוא התגייס לגולני. אני בטוחה שבהמשך הוא יבחר מסלול של פיקוד וקצונה”.
במה שונה מסגרת של מכינה ממסגרות חינוכיות אחרות?
“זו מסגרת לא פורמלית שמשלבת המון שטח והמון למידה בעיניים דרך התנדבות וטיולים. המכלול של הצוות מורכב בצורה כזאת שהוא מצליח להוביל שינוי אצל החניכים”.
איפה תפסה אותך ההודעה על הבחירה בך להשיא משואה ביום העצמאות?
“ב-18:00 בערב כשנכנסתי הביתה אחרי יום עמוס עם החניכים. הייתי בהלם מוחלט והתרגשתי מאוד. אני לא יודעת להסביר עד כמה. לא שיערתי בחלומות הכי טובים שלי שיבחרו בי. יש בעולמות החינוך אנשים טובים שראויים לא פחות ממני”.
למי הודעת ראשון?
“להורים שלי כמובן. נסעתי אליהם במיוחד כדי להגיד להם פנים מול פנים. אימא שלי בכתה ואבא שלי התרגש מאוד. זה גרם להם לגאווה ונחת. אימא שלי תמיד דחפה אותי לעשות את מה שאני מאמינה בו”.
בטקס הזכרת את אברה מנגיסטו ששבוי בעזה על ידי חמאס.
“היה חשוב לי באופן אישי לציין אותו. אם קיבלתי הזדמנות על במה כזו, כשאחותו משתתפת בטקס כדגלנית וכל החברה הישראלית מקשיבה – אני לא אפספס אותה. לדעתי חברה נמדדת ביחס שלה לחולייה העדינה ביותר בשרשרת, ואברה הוא כזה. אנחנו צריכים להתגייס ולעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי שהוא יחזור כמה שיותר מהר הביתה למשפחה שלו”.
