הרעיון להיות דיילת תמיד קסם לאריאל כהן (26), סטודנטית לתקשורת במסלול שיווק דיגיטלי במכללת ספיר. עם שחרורה מצה”ל, בעיצומה של מגפת הקורונה, החלום נדחק הצידה: “המצב לא היה וואו, היו המון פיטורים ואל על הייתה במשבר רציני”, היא נזכרת.
אז לפני שהחלום התגשם, היא פתחה עסק קטן בשם ״Mediagala״, המציע שירותי יצירת תוכן לחתונות. לא לקח הרבה זמן וההזדמנות הגיעה. “לפני כשמונה חודשים הייתה לי תפנית בחיים”, היא מספרת. “חברה התחילה לעבוד בתור דיילת וזה הצית בי עניין מחדש – באופי שלי אני נמשכת לריגושים, עניין. לא חשבתי על זה לעומק ונרשמתי. אמרתי לעצמי ‘מה יש לי להפסיד’?”.
מה בעבודה הזו משך אותך?
“בעיקר האינטראקציה עם האנשים השונים, האתגרים, וכמובן הטיולים בעולם – בתור דיילת אוויר באל על אני נהנית מהטבות שונות, אני יכולה לעלות על טיסה שאני רוצה, עם כל חברה שעובדת עם אל על, על בסיס מקום פנוי ובמחירים מוזלים”.
אריאל משלבת את עבודתה כדיילת עם הלימודים בספיר וניהול העסק הפרטי שלה. “אנחנו עוברות הכשרה מאוד לא פשוטה אחרי מיונים לא פשוטים. זה מאוד קשה, לא אשקר. אני עוד רצה אחרי הזנב של עצמי ומסיימת עבודות, אבל המזל שלי הוא שהתחלתי את הקורס דיילות בחופשת סמסטר, ככה שהייתה לי יכולת להתמקד בו. הקורס תובעני ודורש משמעת גבוה. החלטתי לקחת את זה צעד צעד, אפשר ‘ליפול’ בכל רגע, אבל איכשהו עברתי את כולם”.
איך את מאזנת בין הלימודים לעבודה?
“זכיתי בעזרה מהמכללה והטבות של מילואימניקים – אז אני יושבת עכשיו בסנטרל פארק ופותחת מחשב לעשות מטלות ומשלימה את כל הפערים. התואר הזה היה מאוד מורכב, החל מהשנה השנייה עם פרוץ המלחמה ועד עכשיו. היו לי המון שאיפות מבחינת הלימודים והציונים”.
מה אנשים לא יודעים על התפקיד שלך בתור דיילת?
“אנשים נוטים לחשוב שזו בסך הכול ‘מלצרות באוויר’. נכון, אנחנו מגישות אוכל ושתייה, ובאל על המוטו הוא לתת הכי באהבה – אם אני יכולה לתת, אז למה לא? גם אם נוסע יבקש ממני ארבע קולה, זה אולי יישמע קצת מוזר – אבל אני אתן לו. אבל הרבה לפני השירות, אנחנו קודם כל שם בשביל לשמור על הבטיחות של הנוסעים. זו המהות האמתית של התפקיד שלנו”.
“לפעמים מישהו צועק עלייך, ואת צריכה לדעת להבליג. לפעמים צריך עור של פיל – להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשנייה. הרבה אנשים באים עם מטען מהבית, לא רק במזוודות – ואני פוגשת אותם בדיוק ברגע הזה”
איך נראה יום עבודה של דיילת?
“שעתיים וחצי לפני הטיסה אוספת אותי מונית, אני פוגשת את הצוות של הטיסה הנוכחית. אנחנו עוברים תדריך עם מנהל השירות בטיסה, ממש לומדים מי יהיו הנוסעים: כמה זמן תימשך הטיסה, מה מוגש בה, אם יש נוסעים עם מוגבלות, כמה תינוקות יש על המטוס, ואם יש מישהו שצריך יחס מיוחד – אפילו עד לרמה של נוסע באבל, כדי שנהיה רגישים בהתאם. אני מקבלת את הנוסעים בבורדינג, שמה לב למי שצריך יחס אישי, אם מישהו לא מרגיש טוב. אני עושה תדריכים לנוסעים נעזרים, ליושבים ליד יציאות חירום ולהורים עם תינוקות – הכול במטרה שההמראה תתבצע בזמן וביעילות”.
ומה קורה כשהטיסה מתחילה?
“כשהטיסה מתחילה – כולנו עושות את אותו הדבר: אחרי שבדקנו את הציוד – מטפים, בלוני חמצן, מערכות בטיחות – אנחנו מעבירות את הטיסה יחד. מי שאחראית על המטבח מאחורה מקבלת את הספקים, מוודאת שהכול נמצא ושהאוכל מחולק כמו שצריך. כשהטיסה נוחתת, עולה צוות ניקיון לשעה ואנחנו נשארות לבדוק שהכול תקין, כולל בדיקה ביטחונית לוודא שלא נשאר משהו שלא אמור להיות על המטוס. אחר כך עושים שוב בורדינג, תדריך – ויוצאים חזרה”.
איך מתמודדים עם הקושי בעבודה?
“החיוך הוא חלק מהתפקיד. גם כשמגיע נוסע קשה – לפעמים זה כל מה שצריך. חיוך אחד משנה הכול. ברור שלא הכול ורוד – לפעמים מישהו צועק עלייך, ואת צריכה לדעת להבליג. לפעמים צריך עור של פיל – להכניס מאוזן אחת ולהוציא מהשנייה. הרבה אנשים באים עם מטען מהבית, לא רק במזוודות – ואני פוגשת אותם בדיוק ברגע הזה. והחיוך? הוא משנה את האווירה”.
איך זה לעבוד בתקופה ביטחונית כל כך רגישה?
“ביום חמישי, 12 ביוני, ערב לפני תחילת מבצע “עם כלביא”, אספו אותי לטיסה מסוג ‘קוויקי–הית’רו’ – טיסה מהירה לשדה התעופה בלונדון. הגענו ליעד, הורדנו את הנוסעים, והתכוננו לחזור לארץ .בערך שעה לפני הנחיתה חזרה, שזה כבר שלב מתקדם בטיסה, ניגש אלינו נוסע ושואל: ‘שמתם לב שאנחנו בדרך למילאנו?’ חשבנו שהוא צוחק, ואז הקברניט כרז: ‘ישראל תקפה את איראן, המרחב האווירי נסגר, ואנחנו משנים מסלול לנחיתה במילאנו’. זו היתה סיטואציה מורכבת, זכיתי לקחת בה חלק ולהרגיע נוסעים, תוך כדי שאני בעצמי לא יודעת מה באמת קורה. אני תמיד מחפשת משמעות בחיים, גיליתי שלעזור לאדם אחר מעניק לי המון תחושת משמעות”.
הטיסה נחתה במילאנו ב-6 בבוקר. “היינו גמורים. נחתנו במילאנו בלי תחתונים – רק עם המדים. הלכנו לפריימרק לקנות בגדים. אבל גם זה חוויה. היינו ‘תקועים’ שם שבוע ועשינו מהלימון קוקטייל. יצאנו ממילאנו לאגם קומו היפהפה, הייתי עם אנשים שהפכו לחברים טובים – מתוכם הכרתי רק בחור אחד מטיסה קודמת משותפת וחווינו חוויות, ראינו עולם, וגם דאגנו המון – היה לא פשוט להיות רחוקים עם כל מה שקרה בארץ.
“לבסוף חולצנו אחרונים כשבוע לאחר מכן, ויומיים אחר כך כבר הייתי על טיסת חילוץ לניו-יורק, אז יצא שגם חולצתי וגם חילצתי. טסנו בטיסה לניו-יורק עם מקרים מיוחדים – בסך הכול 50 נוסעים, ביניהם משפחה עם תינוק שטסו לקבל טיפול רפואי לסרטן לילד, והמון ישראלים שהיו נרגשים לחזור לארץ סוף-סוף”.
איך הסביבה שלך מתייחסת לעבודה?
“אמא שלי דואגת תמיד, החברים מפרגנים. אביה, בן הזוג שלי – מאוד תומך, וזה גם עושה לנו טוב – זה מוסיף געגוע וגורם להעריך אחד את השנייה וליהנות מהזמן שלנו ביחד. כשאני חוזרת אני תמיד דואגת להביא איתי מתנות, מה שתמיד משמח. אביה ואני נחשבים כבר ידועים בציבור, אז זה מקנה לנו זכויות – הוא יכול לבוא איתי לחלק מהטיסות ולשהיות, מה שעושה טוב לקשר”.
לאן את חולמת לטוס?
“הוואי! בסוף גם אם יש לי טיסה ליעד מסוים, זה לא באמת אומר שיצא לי לחקור אותו – כי אני כמה שעות אחר כך כבר יוצאת חזרה לארץ. אחת מההטבות של העבודה היא שאני יכולה לעלות על טיסה במחיר מוזל מאוד כשאני לא עובדת, וללכת ליעדים מיוחדים. אני עדיין מעכלת את הטירוף של העבודה הזאת ומבינה איזו זכות זו לעבוד בעבודה שמאפשרת לי לראות ולחקור את העולם – ועוד משלמת לי”.
איפה את רואה את עצמך בעתיד?
“אני כרגע עוד בוחנת. יש לי את העסק שלי שאני אוהבת, ובשאיפה להגדיל אותו ולהעסיק בהמשך גם עובדות. אני ממש מקווה לראות את עצמי כמה שיותר זמן בתעופה – ולאו דווקא באוויר. אני בת 26, ורוצה להתמסד בקרוב, ואני בכמיהה גדולה להיות אמא, אז נראה – אולי אעבור לתפקיד אחר באל על.
“בזמן הקרוב, אני מתכננת ליהנות מהעבודה, לכבוש כמה שיותר יעדים, ולפגוש כמה שיותר אנשים. מה שכיף עם העבודה שלי – בדיילות, בעסק ובלימודים – זה שאני יכולה לעשות את זה מכל מקום בעולם. אני לא כבולה למקום אחד, השמיים הם ליטרלי לא הגבול”.
