דגה פדר (48), כוריאוגרפית, מוזיקאית ואמנית חזותית ישראלית, נולדה בכפר קטן באתיופיה בשם ״וולגו״. עוד בגיל שש, כשהייתה רועת צאן, יצאה רחוק מהבית והרגישה את החופש גם פיזית וגם מנטלית. ״באתיופיה אין לך שום מסגרת, את לומדת הכול מתוך התבוננות, מתוך האזנה, מתוך מערכת החושים שלך ומאוד מחוברת לבריאה ולטבע ומה שכאילו סביבך״, היא מספרת. ״הרגשתי משוחררת, אין מגבלות לדמיון שלך״.
אך הזיכרון מהמסע ארצה מעלה בפדר בדידות. פתאום, בבת אחת, היא מרגישה שוב ילדה קטנה שאחראית לחיים שלה, מרגישה את הבטן נדבקת לגב ומגלה בעצמה כוח הישרדותי בזמנים הכי קיצוניים שיש. במהלך הטקס לזכר נספי סודן, שנערך במכללת ספיר בחודש מאי האחרון, עלתה דגה לבמה ושיתפה את הקהל בסיפורה האישי ובמסע העלייה שלה מאתיופיה לישראל. את עדותה ליוותה בשירה באמהרית ובנגינה בגיטרה, שיצרו רגע מרגש ועוצמתי, חיברו את הנוכחים לסיפורה האישי והעמיקו את ההזדהות עם זכרם של נספי סודן.
כשפדר משתתפת בטקסי יום הזיכרון לנספי סודן ומספרת על סיפור העלייה שלה, היא נזכרת ברגע אחד מצמרר: “הגענו לאזור סבוך ביערות ולא הפסקנו ללכת שלושה ימים. לאחר מכן התחלתי להירדם. בפעם הראשונה התאפסתי על עצמי וכך גם בפעם השנייה, אבל בפעם השלישית העיניים נעצמו לגמרי. ופתאום התעוררתי בחושך לבד ביער שאף אחד לא מסביבי. פשוט לא הפסקתי לרוץ עד הצלחתי להשיג את הקבוצה שלי״.
על הקהילה האתיופית: ״לא מדברים על כאב, לא וורבליים כשצריכים לבטא רגשות. עושים את זה בדרכים אחרות, אם זה שירה או מחוות גופניות, אבל לדבר זה לא הכלי שלנו״
כשעלתה פדר לארץ בשנת 1985 במסגרת ״מבצע משה״, הכול היה חדש לה. משירותים בבית, למעלית בבניין ופתאום מכפר שכולם שבו כהי עור היא רואה בכל מקום אנשים לבנים. “לא התקבלנו בברכה בבית הספר ובשכונה״, היא אומרת. ומעלה תהיה איך לא חשבו על קליטה טובה עם צוות טיפולי, לעולים שבתרבותם לא נוהגים לשתף: “לא מדברים על כאב, לא מספרים, לא וורבליים כשצריכים לבטא רגשות. עושים את זה בדרכים אחרות, אם זה שירה או אם זה מחוות גופניות, אבל לדבר זה לא הכלי שלנו. אז אולי כן, במובן מסוים או ברמות מסוימות כן היה עוזר שיחות״, היא מוסיפה.
החיבור של פדר עם האמנות התחיל עוד מאתיופיה. היא מעידה על עצמה שתמיד הרגישה “שונה”, שהיא אדם שחושב קצת אחרת. “אתה נולד עם זה. לא עם הכישרון הגדול והמוחלט, אלא יש לך איזה ניצוצות של כישרונות בתחום האמנות, ואז אחר כך אתה מפתח אותם״, היא אומרת. “כילדה או כנערה, תמיד הקשבתי למוזיקה ותמיד רקדתי. זה היה מין מקום מפלט בשבילי, מקום טיפולי בשבילי. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הייתה להקת מחול, שקראו לה אז ‘אקסטא’ והמייסדת והכוריאוגרפית של הלהקה רות אשל נכנסה לכיתה ושאלה מי רוצה להצטרף״, פדר מספרת.
על הכוריאוגרפית רות אשל: ״היא נתנה לי את המרחב והראתה לי את היכולות שלי. היא לא ניסתה ללמד אותי שום דבר, היא הוציאה מהמקורות שלי את התנועה, וגם את המוזיקה. אני לא ידעתי בכלל שאני יודעת לשיר”
בשביל פדר, רות אשל הייתה מי שעזרה לה לפתח את עצמה. ״היא נתנה לי את המרחב והראתה לי את היכולות שלי. היא לא ניסתה ללמד אותי שום דבר, היא הוציאה מהמקורות שלי את התנועה, וגם את המוזיקה. אני לא ידעתי בכלל שאני יודעת לשיר״, פדר אומרת. ״אז כן, יש לה קרדיט מאוד לא מבוטל בהתפתחות שלי״, היא מוסיפה.
במשך שנים ארוכות התעסקה פדר בשימור המורשת האתיופית דרך האמנות. ״הרגשתי איזושהי אחריות, גם בשביל הקהילה וגם להפיץ אותה, להראות מה יש לנו בארסנל בעולם האמנות. כיום אני פחות מתעסקת בשימור, אלא בחדשנות והתחדשות. היום האנרגיה שלי זה בהתחדשות, כי זה מאוד חשוב גם כן, לא להיות תקועה במקום אחד״, היא אומרת.
לפדר יש גם לא מעט תסכול על קהילת האמנים בארץ. היא מספרת שמקומות רבים שהוזמנה אליהם שמים אותה במשבצת של אמנות – אבל רק אמנות אתיופית. למשל הפסטיבלים שאליהם היא מוזמנת עוסקים רק בקהילה שלה, אם זה לא עוסק בקהילה לא יזמינו אותה. “אני חושבת שייקח זמן עד שיצליחו להסתכל על היצירה עצמה ועל האמנות עצמה בלי הקשר לשייכות העדתית שלי״, היא אומרת.
בשנת 2005 הקימה פדר את להקות הנוער “דסטה” ו”תזתה”, שפועלות בחיפה ומופיעות ברחבי הארץ. היא רצתה להנגיש את התרבות האתיופית לנוער, שלא ירגיש צורך להתבייש, כמוה בנעוריה, ואז יחזור לשורשים אחרי הרבה שנים. בתחילת ההקמה, לקח לנערים מספר שיעורים כדי להיפתח ולרקוד. בנוסף, הפידבקים שקיבלו ממשפחותיהם עזרו להם לבנות ביטחון ולייצר את הרצון להתחבר אל עצמם.
“אני יותר מ-40 שנה בארץ, אבל יותר נוח לי לשיר באמהרית״, פדר מספרת. “האמהרית שלי היא לא הכי מעולה, אבל אני מרגישה שמבחינת הביטוי יותר נוח לי ואני מרגישה בבית באמהרית שלי. היו פעמים בעבר שהייתי שרה בעברית, ואנשים חושבים שאני שרה באמהרית. כי המבטא היה משתנה״, היא מוסיפה.
פדר עדיין לא מרגישה את הסוף, להפך – היא מאמינה שעם השנים היא תמצא נקודות מבט חדשות למוזיקה, לשירה, לריקוד ותמיד תתפתח עוד. היא מספרת שאמנות בשבילה זה כמו אוויר לנשימה: ״אני חושבת שיש מתנות שאתה מקבל על הארץ, שאתה לא רוצה, מה שנקרא, לשחרר אותן. אני כן אשמח להישאר באזורים האלה, זה חשוב בחיים האלה שתהיה אמנות, זה מקל״.
