המוזיקה מתנגנת ברקע, מכונת הקפה עובדת כמעט בלי הפסקה, ועל שולחנות העץ יושבים סטודנטים עם מחשבים פתוחים, שחיינים שסיימו אימון, ותושבי האזור שקפצו רק “לרגע” ונשארו הרבה יותר. חלקם עובדים, אחרים משוחחים, ויש גם מי שפשוט עוצר לכמה דקות של שקט עם כוס קפה ביד.
בין מרכז ההידרותרפיה למועדון הוותיקים, בפינה מוצלת בלב מכללת ספיר, מסתתרת פינה שלא מרגישה כמו עוד בית קפה. קשה להגדיר מה בדיוק גורם לו להיות כזה. אולי זו המוזיקה השקטה המתנגנת ברקע, אולי הדק מעץ שמזכיר חופשה, ואולי דווקא האנשים שמקבלים את פניך, כאילו נכנסת אליהם הביתה.
עוד לפני שהראיון מתחיל, מיכל קורן, בעלת המקום, כבר קמה להביא כבל מאריך לסטודנט שרוצה לעבוד עם המחשב הנייד, מפעילה מצנן כדי שיהיה נעים יותר לשבת בחוץ ושואלת אם חסר משהו. רק אחר כך היא מתיישבת לדבר. “ככה בדיוק אני רוצה שזה יהיה”, היא אומרת בחיוך, “בית”.
קשה שלא להבין למה היא מתכוונת. במהלך השעה שבה ישבנו במקום, אנשים נכנסו ויצאו בלי שמהרו לקום. חלקם הורידו נעליים, אחרים נשענו לאחור על הספות, ובין הזמנה של קפה לשייק התפתחו שיחות אקראיות בין אנשים שלא בטוח שהכירו כמה דקות קודם לכן. לרגעים היה נדמה שפחות מדובר בבית קפה ויותר בסלון קהילתי פתוח, כזה שכל אחד מוזמן להכנס אליו.
אלא ש״קפה אופיר״ הוא הרבה יותר ממרחב נעים לשבת בו. מאחורי השם, מאחורי הדק ומאחורי הקפה או הסלט הטרי מסתתר סיפור שנולד שבוע אחד בלבד לפני השבעה באוקטובר – ונשאר במשך חודשים כחלום שנדמה היה שלא יתגשם לעולם.
מיכל קורן, בעלת המקום, על אופיר ליבשטיין ז”ל: “לא משנה אם זו הייתה תלונה, יוזמה או רעיון – הוא תמיד היה מקשיב ותמיד רצה לעזור”
לפני שהוא הפך למקום מפגש עבור סטודנטים, תושבי האזור ומבקרי המרכז ההידרותרפי, הוא היה בסך הכול רעיון. רעיון שמיכל קורן, תושבת קיבוץ מפלסים עיתונאית ויזמית במקצועה, נשאה איתה במשך תקופה.
“בדרך כלל הייתי משגעת את אופיר (אופיר ליבשטיין ז”ל, ראש מועצת שער הנגב לשעבר שנרצח בשבעה באוקטובר) עם כל מיני רעיונות ויוזמות”, היא מספרת. “הייתי יכולה לשלוח לו הודעה בערב, ותמיד הוא היה מתלהב. לא משנה אם זו הייתה תלונה, יוזמה או רעיון – הוא תמיד היה מקשיב ותמיד רצה לעזור”.
הרעיון היה פשוט, להקים עגלת קפה באזור מרכז ההידרותרפיה. מקום שאליו מגיעים מדי יום שחיינים, משפחות, סטודנטים ומבקרים, אבל אין בו (או לא היה נכון יותר) אפילו מקום אחד לעצור לקפה. “כתבתי לו בערך בעשר בלילה”, היא משחזרת. “אופיר, חייבים להקים משהו בהידרו. אי אפשר שאין שם קפה”. הוא ענה מיד: “ברור, איזה רעיון מעולה. תקבעי פגישה”. בדיעבד גילתה מיכל שהפגישה נקבעה לשבוע אחד בלבד לפני השבעה באוקטובר.
הם ישבו במשרדו של ליבשטיין כמה דקות בודדות. מיכל הציגה את הרעיון, אבל הוא מצדו לא הסתפק במילים. “מה אנחנו יושבים פה?” הוא אמר. “בואו נסע לראות את המקום”.
“קפה אופיר הוא לא רק בית קפה, אני רוצה להפוך את המקום הזה לבית”
באותם ימים לא היה במרחב דבר. לא דק, לא שולחנות, לא צל. רק חול. בהתחלה חשבה קורן למקם את העגלה בתוך מרכז ההידרותרפיה, אבל ליבשטיין עצר אותה. “מה פתאום בפנים?” הוא אמר. “זה צריך להיות פה, בחוץ”. הוא הצביע על השטח שעליו ניצב היום קפה אופיר והסביר למה. “הוא אמר שזה המקום שיחבר בין כולם – הסטודנטים, המנויים של של ההידרותרפיה והאזרחיים הותיקים שמגיעים ל’יחדיו’. פתאום הבנתי שהוא רואה משהו שאני בכלל לא ראיתי. לא רק עגלת קפה, אלא מקום יחבר בין אנשים”. מספרת מיכל.
הרעיון התחיל לקבל צורה. הם דיברו על דק עץ, על פינות ישיבה, על האווירה שתיווצר. אפילו על כך שהמועצה תוציא מכרז מסודר, כפי שמחייב החוק. אבל שבוע לאחר מכן הכל נעצר.
שבוע בלבד לאחר אותה פגישה, שבה עמדו על השטח החשוף ודמיינו יחד את מה שיהפוך בעתיד לקפה אופיר, הגיע השבעה באוקטובר. אופיר ליבשטיין נרצח על יד ביתו שבכפר עזה, לאחר שיצא להגן על קהילתו. לצד האובדן האישי והקהילתי, גם התוכניות שכבר החלו לקרום עור וגידים נעצרו באחת, והרצון להקים את עגלת הקפה התחלף בהתמודדות עם מציאות חדשה.
“חשבתי על זה ברגע שהוא נרצח”, היא אומרת, ועיניה מתמלאות דמעות גם כמעט שלוש שנים לאחר מכן. “זה כאילו רצח לי גם את הרעיון מבחינתי”. מיכל עוצרת לרגע. מביטה לעבר הדק שעליו יושבים עכשיו סטודנטים עם כוסות קפה ביד, כאילו מנסה לחזור לאותה פגישה אחרונה. “עמדנו בדיוק פה”, היא אומרת. “הוא כל כך רצה את זה. הוא כל כך חלם על המקום הזה”.
באותם ימים לא היה בה מקום לחלומות. משפחתה והיא פונו למלון בהרצליה, כמו משפחות רבות מהנגב המערבי, וההתמודדות היומיומית הייתה הישרדות. “לא חשבתי על זה בכלל”, הא מספרת. “הייתי עסוקה בלחיות, להבין מה קרה לנו, לדאוג לילדים. מדי פעם הרעיון היה עולה אבל הייתי אומרת לעצמי – בלי אופיר זה כבר לא יקרה”. מבחינתה, הסיפור הסתיים שם.
הטלפון שהחזיר את הפרויקט לחיים
עד שלפני כחצי שנה היא קיבלה הודעה אחת ששינתה הכול. צחי לוי, מנהל מרכז ההידרותרפיה, שלח לה הודעה קצרה: “המכרז יוצא לדרך, אני מבקש שתיגשי” כתב לה. “אני הייתי בהלם”, היא משחזרת. “חשבתי שהם גנזו את הרעיון”.
הטלפון הזה לא רק החזיר את הפרויקט לחיים. הוא אילץ את קורן להתמודד עם שאלה שלא חשבה שתצטרך לשאול: האם נכון להקים את המקום בלי אופיר? האם בכלל אפשר להגשים את החלום של מישהו שכבר איננו? התשובה הגיעה כמעט מיד. “פתאום אמרתי לעצמי – רגע. יש פה הזדמנות להנציח את אופיר. לתת לחלום שלו המשכיות”.
מאותו רגע כבר לא הייתה שאלה אחת שנשארה פתוחה. השם כבר היה ברור, “קפה אופיר”. הטלפון הראשון היה לאלמנתו, ורד ליבשטיין. “סיפרתי לה שאני רוצה לקרוא למקום ‘קפה אופיר’. היא התרגשה מאוד. היא בכלל לא הכירה את הסיפור שהיה מאחורי הרעיון”.
קורן מספרת שבעתיד הקרוב יוצב במתחם שלט שיספר את הסיפור המלא, לצד קוד QR שיאפשר לכל מי שיושב במקום להכיר את האיש שעל שמו נקרא בית הקפה. “אני רוצה שכל מי שיישב כאן יידע למה קוראים למקום ‘קפה אופיר'”. אבל מבחינתה, ההנצחה האמיתית בכלל לא נמצאת על השלט. היא נמצאת במה שקורה סביב השולחנות.
אם יש דבר אחד שמיכל מתקנת כמעט תמיד, זו ההגדרה של המקום. “קפה אופיר הוא לא רק בית קפה”, היא אומרת. “אני רוצה להפוך את המקום הזה לבית”. ואת התחושה הזאת קשה לפספס.
מבחינתה, כל פרט קטן נועד לגרום לאנשים להישאר. יש שקעים לטעינת מחשבים, רשת WIFI חופשית, ובקרוב יתווסף גם דלפקי עבודה ייעודיים לסטודנטים. עבור סטודנטים רבים, המקום כבר הפך לפינת עבודה קבועה. אחרים מגיעים רק להפסקה קצרה בין שיעורים, מבלי לדעת שהמקום שבו הם יושבים הוא תוצאה של חלום שכמעט ונעלם.
אבל מבחינת קורן, כל אלה הם רק האמצעים, המטרה האמיתית היא פשוטה הרבה יותר. “שיהיה להם מקום של חיבורים ומפגשים”. היא מדברת על המקום כאילו מדובר בבית הפרטי שלה. כזה שלא שואלים בו כמה זמן תישאר, אלא אם כבר אכלת. “אני רוצה שאנשים יבואו יחלצו נעליים, ישבו, יעבדו, ינוחו. יש פה כבר אלה שנרדמו על הספות”, היא אומרת וצוחקת. “זה הדבר שהכי משמח אותי”.
גם התפריט היא מספרת, נבנה מתוך אותה תפיסה. “הכול טרי. הכול מוכן במקום. לא רציתי אוכל תעשייתי ולא משהו מסחרי”. כך נולדו הסלטים, הקישים, השייקים הטבעיים, המאפים והמנות שמוכנות במקום מידי יום. אפילו ‘סלט אופיר’, שנושא את שמו של ליבשטיין, נבנה סביב אהבתו לגבינת עיזים.
אבל אולי הדבר שהכי מפתיע לשמוע מקורן הוא שהיא מתווכחת עם בתה, גפן, דווקא על המחירים. “אני כל הזמן אומרת לה – זה הייחוד של המקום. אני לא תל אביב”, היא אומרת בחיוך. “אני רוצה שאנשים ירגישו שהם מקבלים תמורה לכסף שלהם, ושלא ירגישו שנעקצים. בטח לא סטודנטים”. לסטודנטים, אגב, מוענקת הנחה של חמישה אחוזים.
“הכסף חשוב, ברור”, היא מודה. “השקעתי כאן הרבה מאוד כסף”. היא עוצרת לרגע, ואז מוסיפה את המשפט שאולי מסכם את היוזמה כולה, “אבל זו לא המטרה הראשונה”. היא מוסיפה. “קודם כל זה לב. זה בית. זאת שליחות”.
“יש פה חיבורים שמרגשים אותי כל פעם מחדש. מבחינתי, זה השיא”
אם עד עכשיו נדמה היה שקפה אופיר הוא בעיקר סיפור על חלום שהתגשם, כמה דקות במקום מספיקות כדי להבין שהחלום הזה ממשיך להתגשם מחדש בכל יום. הסטודנטים שמגיעים בין שיעור לשיעור, ותיקי שער הנגב שיוצאים מפעילות במועדון ‘יחדיו’, מבקרי המרכז ההידרותרפי ואפילו תושבי האיזור – כולם חולקים את אותו מרחב. חלקם מגיעים רק לקפה קצר, אחרים פותחים מחשב ונשארים לעבוד שעות, ויש גם מי שמגיע לפגוש חברים ולשחק שש –בש.
“אני רוצה שייווצרו פה חיבורים”, אומרת קורן. “לא רק בין חברים שבאים ביחד, אלא גם בין אנשים שלא היו נפגשים בשום מקום אחר”. לדבריה, החיבורים האלה כבר קורים.
באחד הימים הגיע למקום משתתף בפרויקט “שמיים במים”, המיועד לאנשים עם מוגבלויות המגיעים להתאמן במרכז ההידרותרפיה. באותו זמן ישב בבית הקפה איש עסקים שהגיע לפעילות במועדון ‘יחדיו’. שיחה אקראית בין השניים הפכה להיכרות, ומשם גם לשיתוף פעולה מקצועי. “אני בוכה פה מלא”, היא מודה בחיוך. “יש פה חיבורים שמרגשים אותי כל פעם מחדש. מבחינתי, זה השיא. יותר מזה אני לא צריכה”.
מיכל מקווה שבעתיד קפה אופיר יהפוך למוסד של ממש – מקום שלא מגיעים אליו רק בשביל האוכל או הקפה, אלא בשביל האנשים. “כשאני ואופיר דיברנו על המקום”, היא אומרת, “בכלל לא דיברנו על כסף. דיברנו רק על הדברים האלה”. אולי דווקא בגלל זה, קשה להגדיר את קפה אופיר כעסק. למרות שמדובר ביוזמה פרטית, התחושה היא של מקום ששייך לקהילה כולה.
“הוא היה כבר חושב מה עוד אפשר לשפר, איזה עוד חיבורים אפשר ליצור, אבל הוא היה מבסוט”
כשאני קם מהשולחן כדי לסיים את הראיון, מיכל כבר עסוקה בלארח את הלקוחות הבאים. היא שואלת אם חסר להם משהו, מציעה לטעום מאפה חדש שהגיע באותו בוקר ומרכת כל מי שנכנס כאילו הגיע אל הסלון הפרטי שלה.
כששאלתי אותה מה אופיר היה חושב אילו היה נכנס לכאן היום, היא לא היססה אפילו לרגע. “הוא היה עף על המקום”, היא אומרת בחיוך. “הוא היה כבר חושב מה עוד אפשר לשפר, איזה עוד חיבורים אפשר ליצור, אבל הוא היה מבסוט”.
קשה לדעת אם אופיר היה משנה משהו במקום שעליו עבד שבוע לפני השבעה באוקטובר. דבר אחד, כנראה, בטוח: הוא היה מזהה מיד את מה שביקש ליצור כבר אז – מקום שמפגיש בין אנשים. בין צלילי המוזיקה, ריח הקפה הטרי והשיחות שמתנהלות סביב שולחנות העץ והספות הנוחות, נדמה שהחזון שלו ממשיך לחיות בכל יום מחדש.
