לפני שנתיים פרסמה שני שטלריד, בת 42 מבית חנניה, פוסט בפייסבוק בו היא סיפרה על אונס שעברה בגיל 19, בעת שירותה הצבאי, על ידי קצין עמו שירתה. הפוסט משך תשומת לב רבה וזכה לאלפי לייקים, מאות תגובות ושיתופים רבים. יומיים לאחר כתיבת הפוסט, בעקבות התגובות וההודעות שקיבלה מ”שורדי תקיפה מינית” כלשונה, יזמה שטלריד את “קמפיין האותיות”, בו קראה לגולשים להחליף את תמונות הפרופיל שלהם לתמונת האות הראשונה של שמם, כהזדהות עם קורבנות תקיפה מינית. “אות הזדהות עם כל אלה שעדיין נשארים אותיות, חיבוק לנפגעים שעדיין מרגישים אשמים ומבוישים על פשע שהם הקורבן שלו”, היא מסבירה. קמפיין האותיות הפך לאחד הקמפיינים הוויראליים הגדולים ברשת.
בדיוק בגלל זה צריך פמיניזם / דעה
מאז אותו פוסט, מקדישה שטלריד את חייה למאבק בתקיפות מיניות, “אני מנסה להביא הרבה אור לתחום החשוך הזה”, היא מספרת. כדי להעלות את הנושא למודעות הציבור, הקימה שטלריד עמותה שנקראת “אות הזדהות לנפגעי תקיפה מינית”, יזמה את הקמפיין המוצלח “לא לבושה” אשר עודד אנשים לשתף את הבגד שלבשו ביום שהותקפו מינית והשתתפה בפרויקט “לא תאנסו אותנו לשתוק” של מגזין “לאישה” שהציג 22 נשים שנאנסו או הותקפו מינית, וחשפו את סיפורן. שטלריד התראיינה בכל כלי תקשורת שהיה מוכן לשמוע את סיפורה, הוזמנה לכנסת ולבית הנשיא, וכיום היא ממשיכה לייעץ ולתמוך באופן פרטי בשורדי תקיפה מינית. נוסף על כך, היא מעבירה הרצאות במכינות קדם צבאיות, גופים שונים, ועדי עובדים, בתי ספר, ומוסמכת מטעם משרד הביטחון להעברת הרצאות בבסיסי צה”ל.
לקראת יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים החל היום (שישי), נשאלה שטלריד על חשיבותו של היום הזה והאם לדעתה יש משהו שצריך לשפר בנושא. תשובתה הישירה לא השאירה צל של ספק. “אם יש משהו לשפר? כן. הכל. הכל מצריך שיפור. אנחנו בכיוון מואר יותר, העלאת המודעות לתחום מאוד הצליחה והנושא מדובר בכל מקום, אבל החושך לצערי עדיין קיים, ובגדול”. שטלריד מוסיפה ואומרת כי “יש צורך להחמיר את הענישה, לשלב את נושא הפגיעות המיניות וחינוך לכבוד גופני הדדי מותאם גילאית מהגיל הרך, להכניס את נושא עבריינות המין לשיעורי חינוך לבתי ספר מותאמי גיל, להוקיע פושעי מין מהחברה, אבל בעיקר לחבק שורדי תקיפה מינית. באנו חושך לגרש”.
שטלריד היא לא היחידה שפועלת כדי לקדם את הנושא בחברה הישראלית. כחלק מהניסיון להעלאת המודעות ליום המאבק, יזמה סופיה גורדייב, בת 32 מאילת, את פרויקט “התקווה חוזרת” שמטרתו לספק מידע על תופעת האלימות כנגד נשים ולפעול למען העלאת המודעות אליה, צמצומה ומניעתה. “אני מאמינה שרק באמצעות דיון חברתי רחב ניתן לטפל בבעיית אלימות נגד נשים ויש להכניסה לסדר יום הציבורי”‘. גורדייב אף תופשת את ה-25 בנובמבר, יום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים, כאחד התאריכים החשובים בשנה.
בתחילה, הפרויקט נולד כסרטון פשוט, אך ככל שמעורבותה של סופיה ומשתתפי הפרויקט בנושא גדלה, הוא התפתח והפך לפרויקט חברתי. “אלימות נגד נשים קיימת בכל מקום, אך לא תמיד היא נראית לעין. כפי שמאמץ קולקטיבי הוביל להיווצרות הפרויקט, כך גם אני מאמינה שהפתרון יגיע באמצעות חשיפתו לקהל הרחב”. גורדייב מוסיפה ואומרת כי מודעות ושותפות במאבק יכולים להוביל לצמצום באופן משמעותי של נתוני האלימות וליצור סביבה בטוחה ובריאה לנשים ולגברים כאחד. עוד מספרת גורדייב כי משיכתה לפרויקט מסוג זה נובעת מהעבודה שהיא פעילה בעשייה מגדרית ופמיניסטית כבר כמה שנים, וכי זה תהליך שהתפתח אצלה באופן טבעי. “מגיל קטן פמיניזם היה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי. בכל הזדמנות אני מנסה להיות שותפה ופעילה במאבק למען נשים בכל תחום שהוא”, היא מתארת.
מלבד גורדייב, בפרויקט חמישה משתתפים נוספים: לאוניד ריבקובסקי, אביאל ליפיאנסקי, טלי אלון, אילנה ברקר ונטליה רודניצקי, כולם מתגוררים באילת וסביבתה. “משתתפי הפרויקט הם חבריי, הכרתי אותם דרך האוניברסיטה בה אני לומדת”, מספרת גורדייב. “כולם ציינו כי בחלק כזה או אחר של החיים היו חשופים לאלימות או עדים לאלימות כלפי יקירותיהן. המכנה המשותף של הבנת הבעיה שהיא האלימות כלפי נשים יצרה קשרים חזקים, שיתוף פעולה ומחויבות הדדית לקידום הפרויקט”.
כאשר נשאלה גורדייב האם לדעתה יש משהו שצריך לשפר לקראת יום האלימות נגד נשים שיתקיים גם השנה, היא ענתה שלמרות שישנה קריאה לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד נשים, מספר הפעילויות שכן מתקיימות ברחבי הארץ בנושא הוא דל. “חייבים לקדם מודעות בסוגיית האלימות כלפי נשים, להשקיע יותר משאבים ולקרוא לאנשים לאקטיביזם בנושא”, היא אומרת. לדבריה, מי שעוקב אחר הסוגייה יודע שהמספרים של תקיפות האלימות כלפי נשים אינם יורדים, אך משנה לשנה קיימת ירידה בתקציבי המדינה לטיפול בבעיה ומניעתה. “אל לנו לנוח על זרי הדפנה ולהמשיך להיאבק על זכויותינו בכל תחום בכלל, ובתחום האלימות בפרט”.
לגורדייב היה חשוב להדגיש את התפיסה השגויה הרווחת בציבור הישראלי ובמוסדות המדינה כלפי בעיית האלימות נגד נשים. לפיה, אלימות זו אינה נחלתן של נשים בלבד. “מי שמתמקד בבעיה מצליח להבין שמדובר בבעיה חברתית רחבה הנוגעת לכולנו – אב שבתו הותקפה באלימות, בעל שאשתו נאנסה וגם ילד שהיה עד לרצח של אמו. מודעות ושותפות במאבק יכולים להוביל לצמצום באופן משמעותי של נתוני האלימות וליצור סביבה בטוחה ובריאה לנשים ולגברים כאחד”.
הסרטון באדיבות לאוניד ריבקובסקי
