“נוסעים למשחק של בית”ר”, חבר הודיע בשיחה קצרה בטלפון. הצעיף בשחור-צהוב עטף את הצוואר, נסיעה קצרה ואנחנו באצטדיון. לא טדי, אלא האצטדיון העירוני בנתיבות. לא בית”ר ירושלים, אלא בית”ר נורדיה – אותה הקימו יוצאי טדי שמאסו בגזענות ובאלימות. “איך אפשר לנטוש ספינה טובעת?”, שאלתי אחד מאוהדי נורדיה. “לפחות ספינה לא יכולה להרביץ לך, היית נשאר אם היית חוטף מכות מאוהדי הקבוצה שלך פעם אחר פעם?”, הוא השיב והשאיר אותי ללא מילים. לעולם לא הייתי עוזב את הקבוצה שלי ומקים קבוצה אחרת, אבל ברור לי שהפעילות של ארגון האוהדים “לה פמיליה” מחייבת אותי להילחם על הקבוצה שאני כל כך אוהב. מלחמה על הבית. על בית”ר עליה גדלנו. על הערכים שלה.
את בית”ר ירושלים אני אוהד מגיל מאוד צעיר. גדלתי על הערכים של ציונות, של ז’בוטינסקי ומחויבות לקבוצה כמו זו שהיתה לגדול מכולם – אלי אוחנה, שחזר מקריירה מצליחה בחו”ל לקבוצה בליגה השנייה, כדי להעלות אותה ליגה ולזכות באליפות. להתרפק על הזיכרון מהקבוצה ההיא עושה לי טוב, להבין מה קרה עם אותה קבוצה שהגיעה לשפל המדרגה היום, עושה לי רע.
אחרי שנים בהן לא הלכתי ליותר מדי משחקים, החלטתי השנה לעשות מינוי. רציתי לספוג מקרוב את האווירה המפורסמת של אצטדיון טדי, להבין למה שחקני כדורגל אומרים “מי שלא שיחק בבית”ר לא יבין לעולם”. לא התפשרתי ועשיתי מינוי ליציע המזרחי, איפה שכל “המשוגעים” – אם כבר אווירה, אז עד הסוף. די מהר מצאתי את עצמי חלק מקהל אוהדים שרוף, שלא מפסיק לשיר כל המשחק. אבל שירים שהתחילו ב”הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה” ונגמרו ב”שיישרף לכם הכפר” ו”מוחמד מת”‘ הבהירו לי שלא זאת בית”ר שגדלתי עליה, לא אלה הערכים שאני רוצה לשיר כשאני מעודד את הקבוצה שלי, לא זה ארגון האוהדים שאני רוצה להיות חלק ממנו.
הם קוראים לעצמם “לה פמיליה”. על החולצות והצעיפים שלהם לא מופיעה המילה בית”ר. השלטים שלהם צבועים בשחור-צהוב אבל לרוב כוללים רק את שם הארגון ולא את שם הקבוצה. למען השם, אני אוהד בית”ר, לא את “לה פמיליה”. תחזירו לי את הקבוצה שלי.
במוצאי השבת האחרונה, שיחקה בית”ר ירושלים בקרית שמונה מול הקבוצה המקומית, ונוצחה 2-0. משהבינו ששוב הקבוצה שלהם לא תנצח, החלו אוהדי בית”ר בקריאות גזעניות, בעיקר כלפי השחקן המצוין של קריית שמונה, אחמד עבאד, שגם הבקיע את השער הראשון. למחרת, הוציאו ב”לה פמיליה”, ארגון האוהדים שאוהד את עצמו, הודעה שאומרת שבעקבות הפניות של הרבה אוהדים אליהם, הם החליטו לעת עתה (!) להפסיק את הקריאות הגזעניות במשחקי הקבוצה. הם כמובן מציבים תנאי לבעלי הקבוצה, שהוא יהיה חייב עכשיו להשקיע בקבוצה ולרוץ לאליפות, ואף מאיימים: “במידה ותבחר אחרת, נזכיר לך, בכל יום בכל שעה וכל דקה שאנחנו בית”ר ירושלים, היינו פה לפניך ונמשיך להיות אחריך”, לשון ההודעה.
לפני כמה חודשים, התחילו מעצרים של חלק מחברי הארגון, ושוב זה נראה כמו משהו שלא יתבשל לכדי מיגור התופעה לחלוטין. איפה משטרת ישראל? איפה היא כשאנחנו, אוהדי בית”ר, צריכים לסבול מהנוכחות המפחידה של אוהדי “לה פמיליה” ביציעים? לא מגיעה לנו הגנה? איפה מינהלת הליגה שגיבתה את אלי טביב שאיים בירידת הקבוצה מכר הדשא? למה במוצאי השבת האחרונה הם לא ירדו? למה אתם נותנים לגזענות ולאלימות לנצח אתכם ואותנו?
הגיע הזמן לעבור מהגנה להתקפה, ולאו דווקא על המגרש. הגיע הזמן שנלמד מראש הממשלה, כיצד תוקפים בצורה חוקית. כמו שנתניהו עושה עם התקשורת וכמו שהוא עושה עם מדינות שהצביעו נגדו בעניין ההתנחלויות באו”ם ביום שישי שעבר. צריך להפסיק למצוא חן בעיני האוהדים ולהתחיל לפעול נגד המתפרעים. הרי את הקריאות שלהם להפסקת הגזענות ביציע שמענו לא פעם ולא פעמיים. זה דומה לתסמונת האשה המוכה, שסולחת ושוב חוטפת.
מספיק לחטוף, תתחילו להחטיף במעצרים ובהרחקות לצמיתות מהמגרשים, כדי שהבן שלי, שעוד לא נולד, יוכל גם הוא לבוא למגרשים. זה מגיע לו, בדיוק כפי שזה מגיע לי.
