כל בן ובת בישראל יודעים שחג החנוכה מביא איתו סופגניות, נרות, סביבונים, שמונה ימים של חופשה והצגות רבות – בהם שלל מחזות זמר ופסטיגל – הו, הפסטיגל. את גיל קהל יעד לפסטיגל כבר חציתי מזמן, אך השנה הזדמן לי ללוות את אחייני למופע “מותק של פסטיבל 9 – יוצאים לדרך”. עלילתו מציגה את דניאל (רוני דלומי), שעד לפני שבוע גרה בקנדה הרחוקה, ומאז שובה ארצה אינה חשה בבית. סבא של דניאל (טוביה צפיר) מנסה לעודד אותה, במיוחד בשל העובדה שזהו יום הולדתה. דניאל יוצאת למסע הרפתקאות ברחבי הארץ בעקבות מטמון סודי שזרת (חני נחמיאס) הצפינה עבורה, אליה מצטרפים חבריה החדשים ויחד הם מבקרים במקומות שונים בארץ כשבכל מקום ממתינה להם חוויה חדשה. הם יפגשו דמויות מופלאות ומצחיקות, יתגברו על מכשולים בעזרת חברות אמת ויגלו שהדבר הכי חשוב זו הדרך עצמה.
את ההצגה פותחת סצנה מחרידה, בה הילדים (שבהמשך יהיו חבריה של דניאל) חוטפים מידיה את תיק הגב שלה, בועטים בו כפי שעושים לכדור, ולבסוף מחטטים בחפציה האישיים. שם, הם פוגשים את רותי הבובה של דניאל ויחד הם לועגים לה על היותה ילדה קטנה, ובו בזמן מושכים לרותי המסכנה את ארבע הגפיים וראשה העגול. בתשע השנים האחרונות מופעי הפסטיגל נחלקים לשניים – הפסטיגל האותנטי אותו רובנו מכירים, איפה שפעם מזמן תם אבני עוד תיזז על הבמה, והפסטיגל לקטנטנים – “מותק של פסטיבל” – שמותאם לילדים עד גיל 5.
קשה לי לומר שגם בגיל שנתיים עד חמש (וגם בגילאים הגבוהים יותר) הייתי רוצה להקנות לדור הצעיר התנהגות כזו שאינה מכילה את האחר ואינה מקבלת את הזר שעתה פגשנו. עולם הילדים הוא אכזר מעצם היותם ילדים כנים וישירים, כאלה שעדיין לא ניחנו ברסן לפה, וכך יוצא שהם פוגעים פעמים רבות בלבו של ילד אחר. האם באמת ההתעללות בתיק הגן של דניאל ובבובה רותי היתה נחוצה? אפילו אחייני בן השלוש אמר לי: “זה לא יפה, זו הבובה של דניאל!”. בהמשך כמובן שכולם הופכים להיות חברים טובים, ואפילו חבורת הילדים מתנצלת בפני דניאל ורותי על התנהגותם הלא מוסרית, ואם זה לא מספיק, הם גם באים לחגוג בחצר הבית של דניאל את יום ההולדת שלה, אך בשלב הזה של המופע הילדים כבר אחוזי תזזית, נעים על כיסאות הפלסטיק המחליקים ושוברי הגב, ומעקמים פרצוף כמי שרוצה לחזור כבר הביתה. את השלב “החינוכי” כביכול הילדים כבר מפספסים כי קשה לצפות מהם לריכוז רב במשך כשעתיים.
את רוב השירים והצלילים הילדים לא הכירו, ולא כי הם לא שומעים מוזיקה בבית. הסיבה האמיתית היא שהשירים היו בסימן השירים של נורית הירש, ובעידן שבו יובל המבולבל ומיכל הקטנה מקובעים לנו על המסך בבית קשה לי להאמין שהילדים יכירו את “אבניבי” או “הדרך אל הכפר”. כך יצא שלצערי לא זכיתי כמעט לראות את האחיינים שלי והילדים שסביבי שרים את השרים ומשתתפים. מה שהם כן עשו זה לזוז מעט ימינה ושמאלה והראו סימני חיבה לצלילי השירים, ואילו המבוגרים המלווים מלמלו את מילות השירים באופן שלא היה מבייש את אסף אשתר. הילדים הגדולים יותר בקהל הראו דווקא רושם של התעניינות והיו מרותקים לפירוטכניקה שהמופע הכיל בתוכו כיאה למופעים המושקעים של חג החנוכה. בסוף ההצגה כאמור דניאל מסיימת עם חברים טובים, משפחה אהובה וארץ ישראל אחת, התמימות בהוד תפארתה.
בקיצור, מופע מסחרי, מוגזם, גרנדיוזי, ריק מתוכן ומלא שואו. על הבמה כמעט ולא היו שחקנים אלא רק סלבריטאים שהילדים מעריצים, הרבה אפקטים, צי שלם של רקדנים, תלבושות צבעוניות ותפאורה באמת מקסימה ויוצאת מן הכלל. המחיר לכרטיס הוא 170 שקל אבל בעזרת מבצעי כרטיס אשראי תוכלו למצוא גם מבצעי 1+1 תמורת 150 שקל – מבוגר וילד נאלצים לשלם את אותו המחיר. חבילה של שקית במבה, בייגלה וכוס ענבים אחת לשני ילדים תעלה 54 שקל בתקווה שלא יבקשו ריפיל בהפסקה שאורכה באופן מוגזם כחצי שעה. מחוץ למופע תוכלו לפגוש מוכרים שעטים עליכם כמו טרף כדי לנסות למכור לכם מארז “מותק של פסטיבל”, שאיני יודעת בבירור מה הוא מכיל חוץ מדיסק, אך הוא עולה 110 שקל. המוכרים כבר ידאגו להסתכל לילדים עמוק בעיניים על מנת שישמעו ויראו היטב את הוריהם שלא קונים את המארז המוצע.
