כששי צברי עלה לבמה של מועדון הבארבי בתל אביב עם להקתו “נבחרת הגרוב של המזרח התיכון”, התקיימה הקלישאה השחוקה: התקרה רעדה. הקדמה אינסטרומנטלית ארוכה הכינה את 800 הצופים לעלייתו של צברי לבמה והם הצטופפו ברחבה, רקדו, קפצו ומחאו כפיים במשך שעתיים לבקשתו של צברי – “זו הדרך שלנו להבין שאתם נהנים”.
ההופעה נפתחה ב-22:00 בדיוק עם השיר “המלך”, שלכל אורכו ליווה הקהל את צברי במחיאות כפיים מתוזמנות. צברי, מלווה בשמונה נגנים, נראה כמו מנהיג דת שסוחף אחריו קהל מאמינים אדוק שלא נשאר אדיש, גם לשיר בהגייה תימנית עם פסוקים מתהילים, ולשיר בערבית “פוג אל נאחל” ה”הבה נגילה העיראקי”, לדבריו של צברי. כשהתחיל השיר “לווי אותי”, הלהיט מאלבום הסולו של צברי, “שחרית”, הנוכחים בקהל נצמדו זוגות-זוגות, אווירה רומנטית שהוחלפה בחגיגות ריקודים לצלילי השיר הבא שנוגן, “הניחי לי”. אמנם את השיר בתימנית הקהל לא הצליח לשיר, אך הידיים המורמות ותנועות הריקוד אמרו הכל: זה הגרוב של המזרח התיכון.
מועדון הבארבי, שרגיל לאכלס הופעות רוק עם דיסטורשנים וגיטרות שמנסרות את הלילה, נראה בערב אחד כמו חאפלה אחת גדולה – או כמו שניסחה את זה רייצ’ל, סטודנטית בת 28 מקליפורניה: “זה הרגיש לי כאילו אני בסלון של סבא שלי, הכל היה אינטימי והיו קטעים שהזכירו לי טריפוליטאית, ממש כמו בבית”. צברי שר בתיאום מושלם עם חברי ההרכב שמלא בגרוב. קולו העוצמתי של צברי מסתנכרן היטב עם צלילי הבס, הקלידים, התופים, כלי הנשיפה ואפילו פח השמן עליו הוא מנגן. כפי שהיטיבה לתאר רייצ’ל האמריקאית, צברי באמת נותן לקהל תחושה ביתית, מחליף קריצות עם אנשים בקהל ומפריח נשיקות. הקשר הטוב עם הקהל קורה גם מחוץ לבמה ומסביר את המחוות הקטנות של צברי ונפנופי השלום לבאי ההופעה.
כשהתחיל השיר “קשה בלילה” נרגעו הרוחות, התקרה הפסיקה לרעוד, וצלילי החצוצרה של גרשון וייסרפירר השלימו את מילותיו המלנכוליות של אברהם חלפי: “קשה בלילה בלי אדם, לא טוב ביום בלי אנשים”. כשנגמר השיר, צברי תפס את המיקרופון בזמן שהנגנים יורדים מהבמה. היתה תכונה בקרב הקהל ואף נשמעו קריאות “שקט”, ונדמה היה שכולם הבינו שהגיע הרגע בו צברי ידבר על אהובה עוזרי, איתה עבד ויצר בארבע השנים האחרונות. “תסלחו לי, אני ממש מתרגש, הרגע הזה בהופעה תופס אותי כאילו קיבלתי הרגע אגרוף בבטן. ממש סליחה”. הקהל מוחא כפיים, נשמעות צעקות “זו אהובה”, וצברי ממשיך: “במרץ 2013 ההרכב הזה התחיל להופיע. היתה שם אישה אחת, איתנו על הבמה, וביצענו שם שיר אחד שאז אף אחד לא הכיר אותו ולימים הפך להיות שיר הנושא של אלבום שהיא הוציאה, בו גדולי הזמרים הישראלים עשו לה כבוד או בעצם זכו לכבוד לשיר את השירים שלה. אני כמובן מדבר על אהובה עוזרי. כל אחד ואחת מאיתנו זכה לנגן עם מוזיקאית מדהימה, שהיתה גם אישה מדהימה וחברה נפלאה”.
ברגע הזה קולו של צברי נשבר, והוא אומר שבשיר הזה, “מעליי דממה”, יש מעט מהצוואה של אהובה, במילים הללו: “תן לי לבוא וללכת, רק לנגן אהבה”. צברי מזמין את הקהל להצטרף בשירה לזכרה, ולרגעים נדמה היה ששאגות הקהל מתגברות על קולו של הזמר שדמע בהתרגשות במהלך השיר. כך נפתח הקטע בהופעה שמוקדש לזכרה של עוזרי.
לאחר מכן עלה לבמה הזמר זהר עזרא שביצע בהתרגשות רבה את השיר המזוהה עם עוזרי, “היכן החייל”. עזרא מספר לקהל: “זו הפעם הראשונה שאני שר את השיר הזה ואהובה לא לצדי, אני מתרגש”.
היו שתהו איך אפשר לחזור לרקוד ולשמוח אחרי רצף השירים העצוב הזה, אך צברי מצא את האיזון המושלם בין זיכרון ועצב לשמחה גדולה. החאפלה מתחדשת עם השיר “צלצולי פעמונים”, גם הוא שיר של עוזרי, והקהל חוזר לרקוע ברגליו ולצעוק את המילים. החלק הראשון של ההופעה ננעל בשיר “שמש”, צברי יורד מהבמה והקהל צועק לו שיחזור. בהדרן, צברי ואייל תלמודי יורדים לקהל שמקיף אותם באהבה ובריקודים.
צברי חולק כבוד אחרון לעוזרי עם שירה “עמק הפרחים”, וההופעה ננעלת עם השיר “נפרדנו כך” ועם מילותיו של צברי: “תודה לכם על כל מחיאת כף, על כל שיר וריקוד, תודה שהייתם איתנו”. בדרכם החוצה, אנשים רבים אמרו “איזה מגניב היה”, “איזו הופעה כיפית”. אבי, סטודנט בן 25 מרמת גן, שזו היתה הפעם הראשונה בה נכח בהופעה של צברי, יצא נרגש: “ההופעה היתה נהדרת, שילוב תרבויות, חילוניים ודתיים. ציפיתי וקיוויתי לרגע בו יזכיר את אהובה זכרונה לברכה, התרגשתי עד דמעות לשמוע את היכן החייל וצלצולי פעמונים. הרגשתי את הזכות ויראת הכבוד שצברי הראה לשיריה”.
צברי מסכם את פרידתו מעוזרי: “תמיד יש את העצב הזה בשירים שלה אבל גם שמחה מאוד מאוד גדולה ותשוקה מאוד מאוד גדולה לחיים”. גם במוזיקה של צברי, לצד העצב יש גם שמחה גדולה, שלא משאירה בקהל אף אחד אדיש.
