תיעוד הירי במחבל בחברון

משפט אזריה הוכרע, אך לקרע שהוא יצר ייקח זמן להתאחות

"גדי, גדי, תתפטר, רבין מחפש חבר".

מכל המהומה שהיתה אתמול (רביעי) בטוויטר, בפייסבוק, בחדשות ערוץ 2 ו-10, במהדורה המרכזית, בחדשות הלילה, בחדשות 5 אחר הצהריים, בלימודים ובוויכוח סוער בסלון – המשפט המחריד הזה, שהושמע בלחן עממי כאילו היה שיר מורל בטיול של תנועת נוער, כשהמדריכה צועקת "יותר חזק כי לא שומעים" – הוא זה שממחיש יותר מהכל, כמו אסימון נופל ששוקל טון – כמה רחוק הלכנו.

אפשר להתווכח האם אלאור אזריה, שהורשע אתמול בהריגת מחבל פצוע, הוא הילד של כולנו או לא; האם הירי היה מוצדק או לא; אפשר להתווכח האם למחבל עם דם על הידיים – בין אם הוא מנוטרל או לא – מגיע למות. אבל עם עובדות אי אפשר להתווכח. והעובדה היא שאיבדנו את זה. כולנו.

הרבה נאמר ונכתב על המשפט המתוקשר ביותר בשנים האחרונות ועדיין מרגיש שלכולם יש עוד הרבה מה להגיד והם יגידו אותו, גם אם אף אחד לא יקשיב. הציבור כולו – משני צדי המפה הפוליטית, מכל שכבות האוכלוסייה, כולם רוצים להתבטא. כולם עם בטן מלאה על הצבא, על התקשורת, על הפוליטיקה, על שר הביטחון, על הרמטכ"ל ועל מערכת המשפט – אף אחד לא נקי מביקורת או חף מאשמה. התחרות על מי צועק חזק יותר הפכה לבדיחה, כזו שלא הולמת אפילו עטיפה של בזוקה. אומרים ש"דברי חכמים בנחת נשמעים", אז מה זה אומר עלינו? על התבהמות חסרת פרופורציות, על אובדן גבולות, שלא לדבר על ערכים.

https://twitter.com/TuvalBar/status/816887574589489152?lang=he

הרי לא לשם כך התכנסנו מלכתחילה? אי שם, לפני עשרה חודשים ועשרות קרעים חברתיים, כשהפך הבחור האנונימי לערך ויקיפדיה נרחב תחת הכותרת "פרשת החייל היורה בחברון" והולבשו על כתפיו הצנומות פערים חברתיים ומוסריים שגדולים עליו באלפי מונים, התחיל הדיון הציבורי מהשאלה אילו ערכים תבחר המדינה לייצג במהלך המשפט הזה. האם הומניות היא היעד הנכסף? או שמא גיבוי מלא לחיילים שנשלחו מטעמה ולמענה הוא המסר שיתנוסס מעל המשפט המתוקשר.

אבל את הערכים מזמן איבדנו. הם נזנחו לטובת רייטינג, או לייקים, או הזדמנות להשתלח בקבוצה הנגדית – זו שיצרנו כמובן. כי גם אם אפשר להתווכח על הערכים, הקבוצות הן פיקציה כשמדובר בצבא. הצבא הוא של ולמען כל אותן קבוצות שניסו לרכוב על הסיפור הזה בשביל להציג את האג'נדה שלהן: מזרחים שטענו לגזענות, הימין המתלהם, השמאל הרדיקלי, המרכז, אלו שלא סובלים שהסלט מרטיב להם את הצלחת ואלו שבסדר עם זה – כולם, משרתים באותו צבא.

אם זה נועד לגזור קופון ולנצל את הבמה כדי לזכות באהדת הציבור, בשביל לסחוט עד תום את הבמה התקשורתית ולשאת דברים – גם אם כמה חודשים לפני כן באותה במה בדיוק נאמרו דברים אחרים – למי זה בכלל משנה? גם ככה בתוך הררי הדעות, הכתבות, הפוסטים והצעקות שכחנו לשם מה התכנסנו. כל מה שנשאר הוא שיר מורל של טיול בתנועת נוער, כזה שלא היינו רוצים לשלוח אליו את הילדים שלנו.

אלאור אזריה הוא אולי לא הילד של כולנו, אבל אובדן השפיות – הוא בטוח של כולנו. וחוץ מהשפיות איבדו כל אחד מהנוגעים בדבר משהו יקר ערך נוסף – צלם אנוש, אמון בממסד או תקווה, על זה אפשר להתווכח – עם זה שכולנו איבדנו משהו בחודשים שחלפו מאז הירייה ההיא בחברון, אי אפשר להתווכח.

משפט אזריה אולי הוכרע, אבל הקרע, כמעט בור שנפער – לו ייקח עוד שנים רבות להגיע להכרעה.

סגור לתגובות.