אור הלר, מגיש תוכנית הבוקר “אור ומיה” והכתב הצבאי של ערוץ 10 הכין לנו פלייליסט לסוף שבוע חורפי לא רגוע בין ביבי, נוני וטראמפ. “ספירלות יקרות, צרור שירי רוקנרול לימים טרופים אלה. בסולואים של הגיטרות מומלץ להגביר ל-11. שנתראה רק בשמחות ולא באזעקות. תמשיכו לעשות רוק בעולם החופשי. ואם אתם ב-4.2 במוצ”ש בתל אביב דברו איתי, יש נאג’ חמאדי בבארבי. נסדר לכם מחיר”.
עמיר לב – “בלפור שבע”: עמיר לב הוא אחד הזמרים האהובים עליי במדינה. אולי בעצם האהוב מכולם. שנים לפני שהכרתי אותו חשתי שהוא חבר קרוב, מנחם, מבין. בניגוד להרבה זמרים שבורחים מלהגיד משהו על כאן, על עכשיו, על המציאות. “צייר של שירים” קרא לו מבקר מוזיקה אחד וקלע בול. אני ממליץ לכם על כל שיר של עמיר לב בכל רגע נתון, אבל צריך אחד. את השיר “בלפור שבע” הוא כתב בכלל על ראש הממשלה הקודם, לא הנוכחי, אחרי שקרא בעיתון שהוא לא הלך לאזכרה של הנופלים במלחמת לבנון השנייה, שהיתה במשמרת שלו. עמיר לב שר כאן על האהבה לברוס ספרינגסטין, שעוד נגיע אליה, על הילדים של עזה ועל הילדים של שדרות. ואז חשבתי עליכם. זמר וגיטרה ושלושה אקורדים, וזה כל מה שיש.
ברוס ספרינגסטין – The ghost of Tom Joad (בגרסה עם טום מורלו בהופעה חיה): יש לי עכשיו פלאשבק חזק מהרגע שבו שמעתי את ברוס ספרינגסטין בפעם הראשונה. זה היה ביום ההולדת של גיל תשע, בכיתה ד’, שעשיתי עם החבר הכי טוב שלי, דניאל. הוא קנה לי שתי קסטות (היו פעם באייטיז דברים כאלה) של הביטלס, והקסטה השלישית היתה “Born in the USA”. שמתי Play ועף לי המוח. בקושי הבנתי מילה אחת, בקושי הבנתי את המשמעות האירונית והכואבת של השיר Born in the USA, אבל העוצמה של השירה, של ההבעה, של הסאונד, הביאו את הילד בן התשע שהייתי להבנה שזה רוק אנד רול, ושאני חייב טלקסטר 52 כמו של ברוס. 31 שנה אחרי זה, טלקסטר 52 (לא באמת מ-52, בהוצאה מחודשת) היא הגיטרה הראשית שלי, ועם כל יום שעובר אני רק אוהב את ברוס יותר. את השיר “The ghost of Tom Joad” הוא כתב במקור, כרגיל, עם גיטרה אקוסטית ומפוחית, וכך הוא הוקלט בתקליט שנשא את השם הזה בשנת 1995, ששאוב מיצירתו של ג’ון סטיינבק “ענבי זעם” משנת 1939 על מעמד הפועלים חסר הסיכוי האמריקני. בשנת 2013 חבר ברוס לטום מורלו מRage Against the Machine לביצוע חי של השיר הזה, מה שהרים אותו במאה רמות נוספות של עוצמה וכאב. מורלו המנוול מנגן כאן את אחד הסולואים המשובחים ביותר שתשמעו על גיטרה חשמלית, ואם הלסת שלכם תישמע ולא תבינו מה הוא עושה עם הסקרצ’ינג על הגיטרה – תרימו טלפון ואנסה להסביר. ולא, אין לי מושג איך לנגן ככה בעצמי לצערי.
ברוס ספרינגסטין – Atlantic City (גרסת הופעה חיה): השיר הבא של ברוס ספרינגסטין, שהשירים שלו הם אולי ה-180 מעלות החדות ביותר מטראמפ והטראמפיזם. Atlantic City הוא ללא ספק אחד השירים הגדולים של ברוס. כמו ההמלצה הקודמת, גם הוא הוקלט במקור לתקליט “נברסקה” משנת 1982 עם גיטרה אקוסטית ומפוחית. זוג צעיר מניו ג’רזי בורח לאטלנטיק סיטי, עיר ההימורים והחלומות המנופצים, בלי דולר אחד על הישבן. הבחור מרוקן את כל חסכונותיו בשביל האוטובוס לעיר הגדולה ומתדרדר לפשע, למאפיה, ולהרס החלום האמריקני. אבל בפזמון הוא שר לאהובתו בתרגום עברי כך: “הכל מת בסוף, זו עובדה, אבל אולי כל דבר שמת, יום אחד חוזר. שימי אודם, סרקי את שיערך, ותפגשי אותי הלילה, באטלנטיק סיטי”. בחרתי לכם את הגרסה עם התופים והבלגן והגיטרות מההופעה החיה, שהיא גרסה עוצמתית יותר מהתקליט המקורי. ויאללה שיבוא כבר לארץ.
הביטלס – While My Guitar Gently Weeps (בגרסת הופעה חיה משנת 2004 לזכרו של ג’ורג’ הריסון): ג’ורג’ הריסון תמיד היה הביטל שלי. לנון היה המנהיג הבלתי מעורער, הכריזמטי, והדעתן שהירצחו העצים את קדושתו בהיכל הרוקנ’רול, ומקרתני היה (ועדיין) גאון של הלחנים הגדולים ביותר שידעה תרבות המערב, אבל בהריסון היה משהו שנכנס לי ללב. אולי זו הביישנות, אולי העובדה שדוכא בידי שני אגואים ענקיים כמו לנון ומקרתני, ואולי בגלל שהיה הגיטריסט. בחרתי לפלייליסט שלנו את הגרסה משנת 2004 לזכרו של הריסון, בהשתתפות נבחרת חלומות שכוללת את טום פטי, ג’ף לין, ואת דני הריסון ג’וניור מאחור עם גיטרה אקוסטית. אבל מי שגונב את ההצגה ומלמד מה זה לייבב בעדנה הוא הנסיך זכר צדיק לברכה, להלן פרינס, שלא מוציא מילה כל השיר, ואז מופיע משום מקום בסוף השיר וגונב את ההצגה בסולו מדהים שהוא גם שואו, ומזכיר לנו שמלבד זמר ויוצר גדול, פרינס היה גיטריסט מחונן.
בוב דילן – “Long and Wasted Years“: השיר המלנכולי הבא של בוב דילן. בעיניי זה אחד השירים הטובים של דילן מהשנים האחרונות. הוא מהתקליט “Tempest” משנת 2012. השיר מדבר על הזמן שעבר מאז שאהבנו זה את זו, ועל הזמן הארוך שעבר מאז שחשבת שאני הגבר בשבילך. הוא מדבר על משקפי השמש שאתה שם כדי שלא יראו לך את העיניים, והוא מדבר על אהובה ואהוב שבוכים בבוקר אחד קפוא וקר, ועל ההחלטה להפסיק עם הדמעות, ועל ההחלטה להפסיק עם השנים הארוכות והמבוזבזות האלה. אני ממליץ בחום על התקליט “Tempest” ללילות החורף הקרים בספיר.
שלום חנוך – “הדרכים הידועות” (גרסת הופעה חיה עם “היהודים”): קצרה היריעה מלפרוש כאן את אהבתי הגדולה לשלום חנוך ואת משמעות שיריו בחיי. השיר “הדרכים הידועות” שפותח את התקליט המופתי “חתונה לבנה” הוא גם השיר שפותח פעמים רבות את ההופעות של שלום, והוא אף פעם לא מאכזב. לא בטקסט הביוגרפי של הקיבוצניק עם הגיטרה שהשאיר הכל מאחוריו והולך לכבוש את העולם, ולא בשיאים שהשיר מגיע עליהם בחיבור שבין טקסט, לחן ועיבוד. הביצוע עם “היהודים” בהופעה חיה מרים את השיר היפה הזה לגבהים חדשים.
מאיר אריאל – “מים מתוקים”: מים מתוקים הוא מה שהמשורר אריאל מתחייב שיש בו בתוך ארץ המדבר שהוא מעביר בה את אהובתו. “בוודאי היתה עוזבת אלמלא היתה חושבת, שתמצא בי מים מתוקים” היא שורה נצחית שאומר לעצמו כל בחור, בכל יום נתון, בכל ריב, בכל שקר, בכל אי הבנה, בכל פגיעה באהובתו.
נאג’ חמאדי – “אל תלכי לישון”: עם כל הכבוד לכל הג’נטלמנים שהזכרנו כאן, להקת נאג’ חמאדי היא הלהקה האהובה עליי בעולם כולו. אני מכיר אותם כמעט תשע שנים, והם הפכו לצערי למשפחה השנייה שלי. להקה של חמישה עיתונאים מחמישה כלי תקשורת שונים (רעיון חרא לאללה, אל תנסו בבית), שאוהבים מאוד מוזיקה ואוהבים מאוד לכתוב ולהופיע ולהרעיש. לפני כשנה הם אפילו הוציאו תקליט. כאן שמתי לכן ולכם את אחד הלהיטים המוקדמים של הנאג’ – “אל תלכי לישון” בגרסת הופעה חיה. גם כאן יש לנו שורה קלאסית שכל בחור אומר לכל בחורה בכל לילה כמעט: “אל תלכי לישון, אני בדרך אלייך, עוד שעה, שעה וחצי גג, או שעתיים”.
הפלייליסטים הקודמים: דני קושמרו, איציק זוהר, טל מוסרי, ברק גולדנברג, קורין גדעון ושלומית מלכה
