בזמן ימי חג פורים, כאשר כולם שמחים, רוקדים, מתחפשים ומממשים את “משנכנס אדר מרבין בשמחה” – אילן יעקוב מסתגר בבית. יעקוב, בן 58, הלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, מספר כי קולות הנפץ מהרחוב מחזירים אותו לטראומה של המלחמה ההיא. “התופעות של הלם קרב עשויות להיות אגרסיביות, זאת אומרת שאם אני שומע פיצוץ אני יכול להשתגע פתאום, ואם אני במקום ציבורי זה יכול להיות מביך במיוחד אם מישהו מכיר אותי אישית או בן משפחה”, הוא אומר ומוסיף כי “אני מעדיף שאם פתאום יש לי התקף חרדה בגלל פיצוץ של נפץ לפחות שאהיה בבית”.
פורים הוא חג שמח ועליז בו ילדים מתחפשים ובבתי הכנסת נשמעים קולות רעשנים. בשנים האחרונות נראה כי בני הנוער לא מסתפקים במנהג הישן של צליל הרעשן והם אימצו לעצמם מנהג של פיצוץ נפצים. רשויות העיר השונות מנהלות מלחמה נגד נפצים וחזיזים, שמעבר לעובדה שאלו צעצועים מסוכנים אשר עלולים לגרום לאסון, קולות הנפץ גם מחרישי אוזניים ומבהילים את התושבים. בשנים האחרונות עלתה לסדר היום משמעות נוספת בנושא לנפצים ולחזיזים: פגיעה בהלומי קרב ונפגעי פוסט-טראומה.
יעקוב מספר כי ההחלטה להישאר בבית בימי החג הגיעה לאחר ניסיון לא נעים. “לפני חמש שנים הסתובבתי ברחוב הראשי בעיר מגוריי וילד חביב, שאני בטוח שלא היו לו כוונות זדוניות, ניפץ לידי נפץ. זה ברגע החזיר אותי אחורה וחשבתי שיורים עלי. התחלתי להשתגע ולצרוח”. לדבריו, אם הבת שלו לא היתה לידו, הוא היה עלול לפעול באלימות כלפי אותו ילד, “לא כי אני אדם רע, פשוט הראש של הלומי הקרב משתבש לאחר הפגיעה. אנחנו לא מצליחים לעשות את ההפרדה בין העולם של המלחמה לבין המציאות הנוכחית, זה מכה בנו ברגע. זה נורא”. מאותו יום החליט יעקוב שבזמן פורים הוא מסתגר בבית שלו, עד שהחג עובר.
נועה אלמקיאס, פסיכיאטרית מתמחה, מספרת כי מדי שנה הם פוגשים הלומי קרב רבים שמגיעים בחרדה איומה בתקופת החג, “הם יושבים ובוכים, והם פשוט חסרי אונים. אלו גברים שלפני פציעתם היו ביחידות הכי מובחרות של צה”ל והגנו בגופם על ביטחון המדינה. אנשים ששילמו מחיר כבד של פציעה נפשית שמלווה אותם לאורך כל החיים”. אלמקיאס אומרת כי הטיפול בהם הוא אינטנסיבי אבל ההתקדמות איטית, וכל מקרה כזה לוקח אותם עשרות צעדים אחורה: “לפעמים גם יש רגרסיה של שנה אחורה מתחילת הטיפול, וזה להרים אותם כל פעם מחדש ולהתחיל הכל מההתחלה. זה מייאש אותם ומתסכל אותנו המטפלים גם כן”. היא מוסיפה ואומרת כי הילדים אשר מפעילים נפצים משתמשים בהם כמשחק, ולא מבינים או לא מודעים להשלכות של הנושא.
כחלק מהמאמצים לאכיפה בנושא, בעיריית נתיבות יש שילוט והסברה לגבי הנפצים בפורים. דניאל יפרח, מנהל יחידת “אופק” של השיטור העירוני בנתיבות, מספר: “אנו מפנים את תשומת לבם של בתי עסק על השלכות מכירת נפצים וחזיזים, וגם פונים לילדים. זה נוגע בהם כי הם גרים בעיר שיש בה כמובן הלומי קרב אך גם לא מעט נפגעי חרדה, כיאה לעיר ולאזור שספג לא מעט ירי רקטות”.
“אני מעדיף להתאשפז לפני פורים. להריח את הריח הסטרילי של בית החולים ולא להתמודד עם משהו שבאמת עושה לי רע”
דור כץ בן 31, הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה, מספר כי בתור ילד לא היה חג שהוא חיכה לו כמו לפורים, “אמא שלי היתה זורמת עם השטויות שלי והיינו יחד תופרים, מדביקים ומפסלים כל שנה תחפושת מחדש. זו היתה התרגשות אחת גדולה”. הוא מספר כי השיקום לאחר הפציעה היה ארוך, ובפורים הראשון כשעוד היה מאושפז בבית חולים, “באו ילדים מחופשים לשמח אותנו, כל מיני תנועות נוער, התנדבות מבתי ספר ועוד ארגונים”. לעומת זאת, הפורים שאחרי היה סיוט לדבריו, “הייתי בבית. הבניין שלנו הוא ממש מרכז השכונה, מסביבנו בית ספר יסודי, חטיבה ותיכון, וזה היה שבוע נורא עם כל הפיצוצים האלו. מי שלא חווה את לבנון או איזושהי מלחמה לא יבין איזה סרט אנחנו אוכלים מהנפצים האלו. זה סיוט באמת”.
יעקוב מעלה את השאלה “האם כל הפיצוציות והחנויות שמוכרות את השטות הזו מתעשרים מזה, שזה שווה להם למכור את זה גם אם זה אומר לעשות עוול לאחרים? אנחנו מתחננים שיפסיקו עם המכירה של זה”. הוא מוסיף ואומר כי “מה עוד נשאר לנו לבקש? גם ככה אנחנו ביומיום מתמודדים עם סיטואציות קשות, אם אפשר למנוע עוד עול על זה, למה לא? אני לפעמים מרגיש כאילו זה לא בסדר שאני מבקש את זה”. גם כץ שותף לתחושותיו של יעקוב, ואומר כי “נכון להיום אני מעדיף להתאשפז לפני פורים. להריח את הריח הסטרילי של בית החולים, עם האוכל התפל, ולא להתמודד עם משהו שבאמת עושה לי רע”. כץ משתף כי הוא אמנם יודע שאלו רק נפצים, “אבל ברגע האמת אני משתגע, אני באמת מדמיין שיורים עליי, באמת מדמיין שאני עומד לסיים את החיים שלי. לא מאחל אפילו לאויבים שלי לדעת מה זה. כמה שזה נורא”.
אלמיקיאס מציעה כי מסע ההסברה צריך להיות רחב יותר, “גם אם זה אומר להביא הרצאה של הלום קרב לפני פורים לבית ספר, שיסביר לילדים. ילדים מבינים טוב כשזה נוגע להם בלב”. היא מציעה לצרף גם הורים להרצאה כזו על מנת שיוכלו לדבר על הנושא גם בבית, ולהעלות את המודעות אליו. “תמיד יהיה מישהו שיביא את זה לבית ספר, אבל כשלא כולם ילכו אחריו כמו עדר אולי נצליח למגר את הסוגיה הזו”, היא אומרת. לגבי המקומות שמוכרים את הנפצים ובכך נותנים לגיטימציה לתופעה, היא מציעה לתת קנסות כבדים, “כאלו שלא יהיה שווה להסתכן בשבילם. זה הכבוד שכל המערך שנקרא ‘מדינת ישראל’ יכול לתת למי שנלחם בגופו וממשיך להילחם בנפשו בשביל המדינה”.
