“ירי על חיילים ברמאללה”, “הרגתי מתנחלים בשטחים”, “האשימו אותי במכונית תופת”. כך מפרטים בזה אחר זה האסירים הביטחוניים בכלא מגידו את הסיבות למאסרם. הם מישירים מבט למצלמה, חלקם אפילו מחייכים, וכך הם מופיעים בכתבה ששודרה במהדורת החדשות בערוץ 2 ביום שישי שעבר. במשך יותר משנה תיעד הבמאי איציק לרנר את חייהם של אלף אסירים – תיעוד שהפך לסדרה דוקומנטרית שעלתה אמש (רביעי) בערוץ YES דוקו. תיעוד שמציף שאלות על המגמה המדאיגה שאפשר וצריך לזהות לאחרונה בטלוויזיה בישראל.
רצח הוא רצח. האם לא בשל כך הפך משפט אלאור אזריה לסערה ציבורית גדולה כל כך? האם לא זו היתה הסיבה שעורר אותו משפט עניין שפילג את העם בצורה העמוקה ביותר בשנים האחרונות? האם זה לא מה שעמד בלב לבו של המקרה? מעל אותו משפט ריחפה השאלה מה יהיה המסר שיעביר גזר דינו, כשלבסוף היה המסר שהריגת אדם היא הריגת אדם, בין אם מדובר במחבל עם דם על הידיים, מנוטרל או לא. ספק אם אזריה יהיה הכוכב הבא של סרט דוקומנטרי על חייו, ספק אם יגיד למצלמה בחצי חיוך כי הרג מחבל וספק גדול עוד יותר אם סרט כזה יגיע למהדורת החדשות המרכזית בערב שישי. או שאולי לאור השידורים האחרונים אין ספק שמדובר רק בעניין של זמן עד שסיפור חייו יהפוך לטריילר סוחט דמעות, הרי משפחת המחבל כבר קיבלה גם היא זמן מסך.
המגמה החדשה הזו צריכה להדליק נורה אדומה אצל כולנו, בלי קשר לימין ושמאל. אין מקום לאידאולוגיה כשמדובר ברוצח, יהודי או ערבי. מחקרים שנעשו בעבר הראו כי החל מ-2001, עם אסון התאומים, הפכו הטרוריסטים לסלבס של ממש. הרצון להבין את נבכי נפשם, הסקרנות שמעורר סיפור חייו של אדם שמחליט לקחת חיי אדם אחר בשם האג’נדה שלו, יחד עם הצורך הגובר למלא זמן מסך כשהתחרות בין כלי התקשורת גוברת, הפכו יחד למציאות בלתי נתפסת של טלוויזיה שמחפשת עניין בכוח, שמצליחה לעורר חמלה גם בקרב מי שאינו ראוי לה.
כשנשאל עבדל באסט, לשעבר מנהיג חמאס בכלא, למה שיסכימו האסירים להשתתף בסרט כזה הוא עונה “שנראה לחברה הישראלית פנים אחרות של מי שהם חושבים שרוצחים, מחבלים. אבל רצינו להגיד להם שיש פנים אחרות”. כמה דקות אחר כך, נראה באסט במסיבת השחרור שלו מהכלא כשהוא מניח על בתו בת ה-4 צעיף ירוק של החמאס, לא לפני שהוא דואג להסביר לה, שלא תשכח, “אנחנו חמאס”. אם עד עכשיו עוד לא פיתח הצופה הישראלי מספיק חמלה לטרוריסט שמולו, אולי הצילומים של ביקורי המשפחות יעשו את העבודה. אולי הילדה של האסיר ששרה לו שיר על געגועים תחדור את שכבות ההגנה. אם כל זה לא עבד, אולי ראיון עם הבמאי שאומר שגם הוא התחבט כל הזמן בשאלה אם מדובר ב”מחבלים עם דם על הידיים או בלוחמי חופש”, יסגור סופית את הפינה. לא כואב לנסות.
הפרק הראשון ששודר אמש, משחק בדיוק על המתח הזה שמתחולל בצד הישראלי. לרגע אחד אתה חושב לעצמך שהם מסכנים, יש להם משפחות, ובסך הכל הם רוצים מדינה. כמו שאנחנו רצינו בתקופת המחתרות. האם לא רצחנו גם אנחנו כמה בריטים בשביל להשיג את המטרה? דקה אחר כך, אתה כבר מלא כעס כשאתה רואה את הסוהרים חיים במציאות לא סבירה, עושים מדי פעם פשיטה, הופכים את החדרים של האסירים ומוצאים איזה מסמך שיהפוך בעתיד לפעולה. הרי יש להם כל כך הרבה זמן פנוי, כולם כבר יושבים ביחד בכיף, חבל לא לנצל אותו. כמה רגעים אחר כך הם מקריאים קטעי שירה שכתבו, אתה לא יכול שלא להגיד לעצמך שמדובר בחבר’ה משכילים, אולי צריך באמת לתת להם במה. לא עוברת דקה ואתה חושב על התנאים שלא היו מביישים איזו אכסניה וקשה שלא לחשוב על זה שיש ניצולי שואה במדינה, שהיו חולמים על כאלו תנאים.
אבל אנחנו חייבים לעצור רגע, ולשאול את עצמנו מה יהיה השלב הבא. זה באמת מעניין לראות איך הם חיים. יצר הסקרנות והמציצנות אולי חזק יותר מרגשות החמלה. אולי בכלל זה ישיג את התוצאה ההפוכה ויעורר יותר שנאה. אבל מה יהיה השלב הבא אם נמשיך לתת לכל פושע זמן מסך בשעות הפריים טיים? אולי אופק בוכריס ינחה תוכנית בוקר? אולי ענבל אור תקבל תכנית אירוח? פשע הוא פשע. ורוצח הוא רוצח, מקומו בכלא, לא בטלוויזיה.