מתוך: הפייסבוק 'מלחמתם האחרונה של ילדי טהרן'
מתוך: הפייסבוק 'מלחמתם האחרונה של ילדי טהרן'

ניצולי השואה שלא הכרתם: ילדי טהרן

סרט תיעודי חדש מספר על ניצולי שואה שלא מהססים להילחם במדינה על מה שמגיע להם. הם לא קשישים מותשים, אלא חבורה של אריות שלא מתביישים להגיד: המדינה זיינה אותנו

כששומעים על ניצולי שואה, לרוב עולה לראש תמונה של קשישים מותשים. סרטה של טלילה פרנק, "המלחמה האחרונה של ילדי טהרן", מציג קבוצה מגובשת של חברים, ניצולי שואה, ומדובר בלא פחות מאריות. הם יצאו לקרב, ובניגוד למה שאחרים אולי חושבים, מדובר בקרב בעיקר על הכבוד האישי שלהם. זה לא הכסף, כמו שזה הרצון בהכרה שרצו לקבל מהאמא המאמצת שלהם. כשהגיעו ארצה, יתומים שאיבדו את כל משפחתם, הם חיפשו מי שתגן עליהם, תלטף ותדאג ברגעים הקשים. היתה זו המדינה שאימצה אותם והיתה להם לאמא, וגם לאבא, אבל גם לאכזבה. "מדינת ישראל זיינה אותנו. זה לא עושק של יהודי בן 80 היום, זה עושק של יתומים", הם אומרים.

"ילדי טהרן" הוא הכינוי שניתן לקבוצת יהודים ילידי פולין שברחו עם משפחותיהם מזרחה כשהצבא הנאצי כבש את המדינה ב-1939. לאחר שברית המועצות דחתה את הפליטים מפולין, הם הועברו למחנות עבודה בסיביר ולאחר מכן המשיכו חלקם לנדוד דרומה לאוזבקיסטאן כדי למצוא מזון. רבים מהם מתו במהלך הדרך מרעב ומגיפות שונות. חלק מההורים החליטו לתת לילדיהם סיכוי לחיות והכניסו אותם לבתי יתומים של פליטים פולנים שהיה באוזבקיסטאן. ההורים השביעו את הילדים שלא ישכחו את יהדותם ויעשו מאמץ להגיע לפלשתינה. אחרי מסע ארוך ומפרך, הגיעו הילדים לטהרן, בירת איראן, ושהו באוהלים בצפיפות ותנאים קשים. בשנת 1943 העניקה הסוכנות היהודים לילדים רישיונות עלייה לישראל וכ-700 ילדים עשו את החלק האחרון של המסע שלהם מטהרן לארץ. הם היו הקבוצה הראשונה הגדולה של ניצולי שואה שהגיעה לישראל בעיצומה של המלחמה.

יותר מעשר שנים עקבה פרנק אחרי אברהם, זיגי, שרייבר ורובינזון שייצגו את 217 ילדי טהרן היתומים. אברהם, אחד הגיבורים של הסרט, הוא קרוב משפחה של פרנק. היא מספרת שהוא היה "ניצול שואה טיפוסי, שלא דיבר הרבה שנים. פתאום בגיל שבעים הוא התחיל לדבר ולא סתם את הפה". כשהיא סיימה את לימודי הקולנוע, אברהם הלך לתת עדות בבית אבות והיא נשלחה על ידי המשפחה ללכת לצלם אותו כדי שתהיה להם מזכרת. "המשכתי אחר כך לתעד אותו, לא יודעת בדיוק למה, ואחרי כמה זמן צילמתי פגישה שלו עם חברים שלו… אותה הסצנה שראיתם שבה הם יושבים ומתלבטים אם להלשין על המדינה להאג". זו היתה הפעם הראשונה שהיא פגשה את כל הארבעה, והיא אומרת: "הם דיברו בצורה אפילו יותר בוטה ממה שאתם ראיתם". הלב שלה נקרע כשהיא הבינה שיש פה קבוצה של בני 80 פלוס שמרגישים עלבון וכאב עמוק, ושאף אחד לא יודע מזה. "רציתי לעזור וכסף לא היה לי לתת להם, גם לא ידע במשפטים. אבל אני יודעת לספר סיפורים אז החלטתי להיות הקול שלהם".

לאחר עלייתם, המדינה כלל לא הכירה בהם כניצולי שואה, ורק ב-1996 כניסיון לתקן, נתנה המדינה לחלקם הכרה וקצבאות. לאחר שהבינו כי לא קיבלו מהמדינה את כספי השילומים במסגרת ההסכם של מדינת ישראל וגרמניה שנקבע ב-1952, תבעו אותה בטענה שלא קיבלו את המגיע להם. הסרט מתעד את התקופה הארוכה של התביעה ומראה את ארבעתם מתזזים בצורה שלא תבייש גם נער בן 16. אם זה לכתת רגליים לספריית בית המשפט כדי למצוא חומר ולהגיע מוכנים לדיון, או אם זה לצאת להפגין – הם היו מוכנים לעשות הכל כדי לזכות בתביעה. בהסכם נקבע שגרמניה תשלם למדינת ישראל פיצויים כדי "להושיב מחדש" ולעזור לשקם יהודים ניצולי שואה. רבים מילדי טהרן טענו במהלך הסרט, שבסופו של דבר הכסף לא תרם כלל לשיקומם והסתגלותם. חלקם טוענים שלו היו זוכים לפיצויים אולי יכלו ללכת ללמוד ולשבת היום עם גלימה במקום השופט. חיים אומר במהלך הסרט: "מה זה אפוטרופוס בעברית? זה אב. האפוטרופוס שלי היתה המדינה. אבא גנב".

טלילה פרנק מספרת על עשיית הסרט. צילום: דנה גרבויס
טלילה פרנק מספרת על עשיית הסרט. צילום: דנה גרבויס

פרנק מספרת שהיו פעמים שהם היו הבמאים ולא להפך. הם היו מתקשרים אליה ומעדכנים אותה בכל ההתרחשויות האחרונות ואומרים לה מה הולך לקרות, מתי ואיפה. היא ליוותה אותם בביתם, בבתי המשפט, בפגישות אחר הצהריים על קפה שחור והיו גם פעמים שנפגשו בבית העלמין. יותר מעשור נמרחה התביעה הזו, ובדרך הקבוצה איבדה כמה מחבריה. באחת הסצנות בסרט ניתן לראות את המצבה של אחד החברים שהלך לעולמו, ועליה סמל הפלמ"ח בזהב בוהק. החברים עומדים סביב המצבה, מצביעים על האופן שבו נחרט הסמל בצורה שגויה וכבר דואגים שאצלם לא תיפול אותה הטעות. למרות תחושת האכזבה העמוקה והייאוש שהם חשים כלפי המדינה, הם עדיין מתגאים בה ובחלק שלהם בהקמה שלה. הם בניגוד אליה, לא מפנים לה את העורף. לקראת סוף הסרט, רואים את מצבו הבריאותי של שרייבר מידרדר והלב נחמץ נוכח העובדה שהמדינה הפקירה את אלה שבנו והגנו עליה.

לאחר מאבק ארוך, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה של ילדי טהרן וחייב את המדינה לשלם לכל אחד מהם 50 אלף שקל. באחת הסצנות שרייבר הולך למכולת הקרובה ומביא בקבוק ארק כדי לחגוג את החדשות הטובות. סוף סוף אמא התנהגה כמצופה ממנה, ונתנה יחס הוגן וחם לילדיה. אבל החגיגות היו מוקדמות מדי, חודש לאחר מכן המדינה ערערה על פסק הדין בבית המשפט העליון והערעור התקבל. בהכרעת בית המשפט נכתב "המסקנה העולה מן המסמכים ההיסטוריים ומחוות הדעת של ההיסטוריונים היא כי כספי השילומים ניתנו לממשלת ישראל באופן קולקטיבי לשם הגשמת יעדים חברתיים, ולא נועדו לפיצוי אישי של ניצולי השואה". את האכזבה והייאוש אפשר לראות מיד אחר כך בעיניים של כל אחד מהם. רוח הלחימה לאט לאט דועכת ואז זה הופך לברור: היום הם יתומים בפעם השנייה.

מתוך: הפייסבוק 'מלחמתם האחרונה של ילדי טהרן'
מתוך: הפייסבוק 'מלחמתם האחרונה של ילדי טהרן'

אודות

המלצת קריאה

אחרי מעצר הזמר יובל מנדלסון: "פאב שדרות" ייסגר ל-21 יום

בעקבות העימות שנרשם אמש בפאב בין הזמר וחברי להקתו לבין שוטרים, הודיעה המשטרה על סגירה זמנית של המקום. בעלי הפאב: "בשורה עצובה מאוד"