איך אפשר לתאר הרגשה כזאת: להגיע למבנה מלא מקצה לקצה, להיות מוקף בעוד 90 אלף איש שמנופפים בדגלים, כשבבית עשרות מיליוני אוהדים וחובבי כדורגל צופים במתח ובהתלהבות? תחושה משוגעת וענקית שלא ניתן לתאר במילים.
לאחר המהפך המטורף של ברצלונה, הכרזתי באוזני חבריי שאנסה להגיע לרבע גמר ליגת האלופות, לחזות שוב בקבוצה הגדולה הזו במו עיניי. זמן קצר לאחר מכן, כשהבנתי שגם במדריד צפויים להיערך שני משחקים נוספים באותו השלב, לא פקפקתי לרגע בכך שהביקור שלי בספרד הולך להרחיב את גבולותיו. לבסוף, הגעתי לכל שלושת המשחקים שהתקיימו בספרד.
למצוא טיסה זולה בחול המועד פסח היה מבצע לא פשוט, אך עמדתי במשימה. יום רביעי לפנות בוקר הגעתי לנתב”ג רק עם מזוודה קטנה, שבזכותה דילגתי על תורי החג הארוכים בעמדות ומהר מאוד הגעתי לאולם ההמראות. לאחר החלפת מטוס באיסטנבול, הגעתי למדריד בשעות הצהריים.
משחק ראשון: אתלטיקו מדריד – לסטר
השארתי את המזוודה בהוסטל ופשוט התחלתי להסתובב, אוהדי לסטר האנגלים חגגו כבר משעות הצהריים. כל הכיכר המרכזית נצבעה בכחול וכדורים מנופחים עפו בין האוהדים ועוברי האורח. משם המשכתי לאזור אצטדיונה הביתי של אתלטיקו – הוויסנטה קלדרון – כשהרחובות והסמטאות הצמודים כבר הומים באוהדים ששרו בקולי קולות. בדומה לארץ – בספרד אסור לשתות אלכוהול במגרשים, אך בניגוד מוחלט לארץ – עשרות אלפי אוהדים יכולים להיכנס כחצי שעה לפני המשחק כדי לראות את סוף החימום של השחקנים לפני שריקת הפתיחה. לפני הכניסה האוהדים שותים בחוץ, חלקם מערבבים רום או וודקה עם משקה קל וחלקם מסתפקים בכוס ענקית של בירה. בכניסה לברים השכונתיים מרצדות בכל קיר עשרות תמונות וכתבות על הקבוצה וממסוגרים כרטיסים מטורנירים בינלאומיים שכבר חדלו מלהתקיים וכמובן, צעיפים ודגלים. ניגשתי למוכר וביקשתי בירה, בלי היסוס הוא לקח שתי בירות ומיזג אותם לכוס ענקית אחת שעליי היה לסיים עד לכניסה למגרש. בזמן הזה המשכתי להתרשם משיירת האוהדים מחוץ למגרש, כשהם מעניקים לי את התחושה כאילו חזרתי לרגע לדרום אמריקה.
ברגע שנכנסתי למגרש, שמתי לב לדף מקופל שמחכה לי על הכיסא, בספרדית היה כתוב “הרימו בזמן עליית השחקנים למגרש”. הנייר היה מקופל ובעת הפתיחה נגלה לעיני נייר גדול פי ארבע מזה שהונח על הכיסא. כמוהו היו עוד עשרות אלפים שבהמשך היוו רגע נפלא בזמן עליית שחקני הקבוצות. כמו במגרשים רבים באירופה, גם לשלושת מועדוני הפאר הספרדים יש המנון שמתנגן בזמן עליית השחקנים לכר הדשא. אך במקרה של ליגת אלופות, ישנה מנגינה שחייבים להשמיע בזמן הזה. כתוצאה מכך, הספרדים נהנים לבוז להמנון ליגת האלופות, ולאחר מכן ממשיכים לשיר את השיר שלהם. במגרש של אתלטיקו זה היה הכי דומיננטי. ובכלל, לא היה רגע בו הפסיקו לעודד. אמנם המשחק לא התעלה לרמה גבוהה מדי, אבל האוהדים המרגשים של אתלטיקו הפכו את החוויה לעצומה.
מחצית אנדלוסית
היו כמה ימים בין המשחקים והחלטתי לבקר בשני ערים במחוז אנדלוסיה שבדרום ספרד – סיביליה וגרנדה, ואפילו הלכתי למשחק נוסף בליגה הספרדית בגרנדה, הקבוצה היחידה בליגה בעלת נציגות ישראלית, למרות שבאותו המשחק, הלגיונר עומר אצילי אפילו לא קיבל מקום על הספסל. בסביליה, שידועה כעיר מאוד קתולית, זכיתי לחוות את חגיגות השבוע הקדוש של חג הפסחא, כשהיא קושטה בעשרות דמויות לבושות בצבעים שאחוזות בנרות וצלבים וזה היה למראה עין ישראלית בהחלט יוצא דופן.
משחק שני: ריאל מדריד נגד באיירן מינכן
אוטובוס בוקר החזיר אותי מגרנדה לבירת ספרד. כשעתיים לפני המשחק הגעתי לאצטדיון הסנטיאגו ברנבאו, שרחובותיו הסמוכים החלו אט אט להתמלא באוהדים בלבן וגם בגרמנים ואפילו בחבורה מקסיקנית שהחלה לחצרץ ולשיר שירים עממיים.
כשנכנסתי למגרש, הופתעתי שדווקא במגרשה של הקבוצה היוקרתית במדריד לא הכינו שילוט שעל האוהדים להרים. מהר מאוד הבנתי שרק בצד אחד היתה תפאורה מרשימה, שהראתה את סמל המועדון בשילוב עם הכדור עטור הכוכבים שהיה נפלא לראות מהצד השני של המגרש. ישבתי בפינת המגרש, כשבפינה מעליי האורחים מגרמניה, ומאחורי השער מצד ימין שלי אוהדי מדריד האדוקים. תצוגת העידוד בברנבאו לא היתה מלהיבה במיוחד פרט לזמן יציאת השחקנים אל הדשא, כשהפעם החליטו לשיר את המנון המועדון לאחר צאת השחקנים. המשחק זכה למתח רב ולהארכה בחצי שעה, שהיתה חוויה יוצאת דופן. לאורך המשחק לא היו לאוהדים שירים מיוחדים והם חזרו על אותן הקריאות וגם לאחר הניצחון של ריאל, לא היה נראה שאוהדיה יצאו מגדרם והם הסתפקו במחיאות כפיים אלגנטיות כדי להודות לשחקנים. לפחות היה מותח, שערים- גם לא היה חסר.
משחק שלישי: ברצלונה – יובנטוס
יצא כך שהריגוש הכי גדול נשמר לסוף, בשביל הרגע הזה בעצם עליתי על המטוס. רכבת בוקר מוקדמת לקחה אותי ממדריד לברצלונה. הגעתי לאצטדיון וכבר בדרך פגשתי במטרו אינספור אוהדים איטלקים שלא יכלו להפסיק לעודד (איזה מרגשים). עוד לפני שטסתי ידעתי שברצלונה עם רגל וחצי מחוץ לשלב הבא, לאחר שהפסידו 3-0 צורב באיטליה. אבל לי זה לא הפריע. הגעתי לראות אותם, לעודד ולהאמין שאולי זה שוב אפשרי. כמו שכל כך אוהבים במגרש של בארסה – חוץ מהדפים הצבעוניים, חיכו גם דגלי ענק על כל אחד מ-92 אלף מושבי המגרש. והנה מתנגן המנון הקבוצה לפני צאת השחקנים אל הדשא, רבבות צועקים יחדיו כתזמורת “בארסה! בארסה! בארסה!” כמה עוצמתי הרגע הזה. ישבתי סמוך לאוהדי הקבוצה הכבדים, שלא פסקו לעודד אפילו לרגע. כבר הייתי במשחקים שם, והופתעתי מאוד מכך שלאורך כל 90 הדקות וגם כחצי שעה לאחר תום המשחק, לא הפסיקו לעודד וניסו לדחוף ולהרים לשחקנים.
אמנם ברצלונה לא העפילה, אבל עמדתי במגרש ונצרתי את הרגע, את הטיול המטורף הזה שעברתי. את זה שראיתי את אלופות אנגליה, איטליה, גרמניה וספרד משחקות וכמובן את האוהדים. סביר שאחזור שוב לברצלונה בעתיד – אבל תצוגת עידוד שכזאת ומשחקים שכאלו, אולי לעולם עוד לא אראה שוב.
מי האוהדים הכי מרגשים? שפטו בעצמם
