הפעם הראשונה בה שמעתי על הסילבסטר היתה רק כשהגעתי ארצה, לפני כמעט תשע שנים. שאלו אותי איך אני הולך לחגוג את הסילבסטר? לא ידעתי מה לענות. רק אחר כך הבנתי שבישראל חוגגים את השנה האזרחית החדשה והחג נקרא סילבסטר על שמו של האפיפיור סילבסטר הראשון, שהיה ראש הכנסייה הקתולית בין השנים 999 ל-1003. עוד יותר מפתיעה היתה העובדה שגם ברוסיה, כמו בעוד הרבה מדינות עולם, יש יום שנקרא “הסילבסטר”, אבל בגלל שזהו חג דתי – יש בעיה גדולה לחגוג אותו מאחר ובברית המועצות לא היה נהוג לחגוג חגים דתיים בטקסים ומסיבות. הדת נתפסה אז כ”אופיום להמונים” ונחשבה למסורת מגונה, לפחות בשנים הראשונות אחרי המהפכה הקומוניסטית.
חשוב להבדיל בין חג דתי לחג חילוני. בכנסייה הקתולית, החג נחגג ב-31 בדצמבר, אבל בכנסייה האורתודוקסית, שנפוצה יותר ברוסיה, חוגגים את החג ב-15 בינואר, כשבועיים אחרי ה”נובי גוד” (ברוסית: שנה חדשה). החג אף פעם לא היה קשור לדת והוא מסמן את תחילת השנה לפי הלוח הגרגוריאני.
המסורת העמוקה של החגיגות מתחילה ב-1947, כאשר הסובייט העליון בברית המועצות חקק חוק שהכריז על ה-1 בינואר כעל יום חופש כללי. אני זוכר שההורים שלי צחקו כי “החג הזה הוא היחיד שבו לא מחייבים אותך לנוח”. זה יכול להיראות קצת לא מובן ובלי הקשר מסוים לאירוע מסוים שאירע, כי בברית המועצות חלק גדול מהחגים היו בעלי רקע קומוניסטי מובהק, שדרשו הכנות על רקע אידאולוגי, כמו מצעדים והצגות (למשל, האחד במאי). הנובי גוד היה אהוב במיוחד בקרב הרוסים, ומשום כך הם היו מוכנים להקריב המון כדי להפוך את החג מושלם עבור בני משפחתם.
ההכנות היו מתחילות בערך שבוע לפני, ביום שאבא היה מביא את עץ האורן. המסורת מדברת על עץ אשוח, אבל עץ האורן הוא אפשרות נוספת שאתה יכול להרשות לעצמך, כי הריח לא מאכזב. אחרי שאבא היה תוקע את האורן לתוך דלי חול, ששנה שלמה מבלה במרפסת רק למטרה הזו, היה צריך לתת לעץ יום או יומיים קצת להתאושש ואז, כאשר הניחוח של האורן היה ממלא את הדירה, היינו מבינים – זה היום. אמא היתה מוציאה קופסה, לדעתי, מימי הביניים, בה היו המון קישוטים מדורות קודמים של המשפחה. בקופסה היו כדורי זכוכית ועוד הרבה דברים שעד היום זכורים לי ומזוהים אצלי עם בוא החג. אני זוכר את הקישוט הכי ישן שהיה שם: זה היה תפוח קטן עשוי מעיתון ישן ודבק נגרים, צבוע ירוק ואדום. כל שנה היינו מקפידים לשים אותו, אף על פי שחלק מהדברים נשארו בקופסה. אולי זאת היתה עוד סוג של מסורת, אבל אמא לא סיפרה לי.
כאשר העץ היה מוכן, משהו כמו ארבעה ימים לפני החג, הייתי יכול ממש להריח את בו החג, תרתי משמע. תמיד תהיתי איך נספיק הכל לפני? למרות שלפני שנה הכל היה בדיוק באותו מצב, אותם זמנים ותזמונים והכול היה בסדר, אבל אותי זה לא הרגיע אותי אף פעם. אחד השלבים המרגשים בתור ילד היה שלב הקניות לחג. למזלי לא הכרתי את ימי המשבר כשאנשים היו חייבים “להשיג” דברים טעימים, אבל עדיין הקניות לפני החג היו בשבילי משהו יוצא דופן, כי אפילו ברגעים קשים ההורים תמיד ניסו לקנות לי ולאחותי אוכל חגיגי ומתנות.
כמה שזה יישמע מוזר, אני לא זוכר את המתנות שקיבלתי מלפני 15-10 שנה, אבל נשארה בי אותה תחושה של אווירת חג. התחושה של לקום בבוקר ולרוץ מהר לחדר ולהסתכל מתחת לעץ אורן ושם, בתוך הקישוטים הצבעוניים וצמר הגפן (שמסמל שלג), שכבו כמה קופסאות. הן תמיד היו שם, לא זוכר אפילו פעם אחת שהן לא חיכו לי שם. כמובן שהיתה גם ארוחה חגיגית שנמשכה כל הלילה שלפני בה אף פעם לא הצלחתי להישאר ער עד סופה, ברכות מסורתיות מכל המשפחה ועוד הרבה דברים ששווה לזכור, אבל לא ניתן להשוות את ההרגשה הזאת של “לפני” ו”אחרי” – התחושה של הדבר הקסום שקורה היא אולי התחושה הכי חזקה שחשתי אי פעם. אמנם עכשיו בארץ אין את אווירת החג הזאת, אבל עכשיו אני יודע שזה תלוי רק בי וברצון שלי להביא את החג לידי ביטוי בכל מקום, וגם כאן בישראל.
