אנדרטה לנפגעי פעולות איבה, הר הרצל. צילום: עמוס בן גרשום/ לע"מ

"ברגע שנטפל באופן שווה בכל סוגי השכול תיבנה חברה בריאה יותר"

השכול הוא נושא שממעטים לדבר עליו, בטח בישראל. פרופסור אורית נוטמן-שורץ, יו"ר המועצה לעבודה סוציאלית בישראל, מספרת על היררכיית השכול שהחלה בשנות ה-50 ומחזיקה עד היום

שכול צבאי מאז ומעולם שיחק תפקיד חשוב בחברה: סיפורי מלחמה, גבורה והקרבה תמיד היו חלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. אבל מאות אנשים שמתים מדי שנה לא זוכים לסיקור נרחב. להפך, בלא מעט מקרים משפחותיהם זוכות לתגובות שליליות מהסביבה, בין אם זה במקרה בו אמא ששכחה ילד ברכב או באדם שהתאבד. על מקרים כאלה לא מרחיבים בדיבור והמשפחה עצמה רוצה בעיקר "להמשיך הלאה". לדברי אורית נוטמן-שורץ, פרופסור בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר ויו"ר המועצה לעבודה סוציאלית בישראל שבעבר גם ניהלה את קרן השכול של ישראל, כל סוגי השכול שווים במהותם ולכן חשוב לתת יחס וטיפול שווה לכל מקרה ובסופו של דבר כך תיבנה חברה בריאה ותקינה יותר. בראיון עם "ספירלה" מסבירה פרופ' נוטמן-שורץ על מהות השכול והחלק שלו בחיינו.

למה בכלל חשוב לדבר על שכול? הרי זה קשה ואנשים בדרך כלל לא אוהבים לדבר על זה.

אם זה קשה, זה לא אומר שזה לא חשוב. אם אנחנו מסתכלים על החברה האנושית, מוות הוא חלק מהחיים ויכול לקרות בכל שלב. לצערנו הרב, יש תינוקות שנפטרים בעת לידתם, מה שנקרא היום "לידה שקטה". יש ילדים שנפטרים, בין אם זה בגלל תאונות או כתוצאה ממחלות. כלומר, מוות הוא אירוע קשה שמלווה אותנו בכל מעגלי החיים. סדר הגודל של אנשים שאמורים להתמודד עם האבדן הוא מאוד גדול, ולחלקם יש קושי להסתדר עם זה בכוחות עצמם. הציפייה מחברה תקינה היא לפתח ידע ושיטות התערבות כדי לסייע לאנשים שנמצאים במצוקה.

בעצם, צריך ללמוד על שכול כדי שיהיה יותר קל להתמודד אתו בעתיד?

לא רק, חשוב ללמוד על שכול גם כדי לנסות ולמנוע מוות בטרם עת. למשל, ארגון "בטרם", שהתפקיד המרכזי שלו הוא לצמצם תאונות בבית, בעיקר בקרב ילדים. ללמד צעירים לנהוג בכביש באופן זהיר, להימנע משתיית אלכוהול שמגבירה את הסיכון… אז חוקרי שכול גם עסוקים בפעולת מניעה. אך ישנם מקרים גם יותר מסובכים. למשל, להכין את המשפחות לפרידה מיקיריהם שחולים במחלות טרמינליות (סופניות, ד"ק). נוסף לכך עניין של המתת חסד, כי אדם יכול להגיע למצב שהוא בעצמו בוחר למות מסיבה כזאת או אחרת. כל הסוגיות האלו קשורות לאבדן ולא מדברות רק על תופעות שלאחר המוות, מדובר גם בתופעות לפני, כולל הסוגיות שקשורות להתאבדויות ותאונות, אבל מקדים וכדומה. התחום מאוד רחב.

אבל למה בתחום הזה קיימת היררכיה?

כאשר משפחה מאבדת אדם יקר, היא פחות מתעסקת בנסיבות מותו, אלא נמצאים באבל. במובן הזה, תיאורטית, אין הבדל. אך אנחנו לא חיים בוואקום, אנחנו חיים בתוך הקשר תרבותי ולהקשר הזה יש משמעות. יש משמעות אחרת מבחינה תרבותית אם נפטר אדם צעיר, או אדם מאוד מבוגר הלך לעולמו.

פרופ' אורית נוטמן-שורץ. צילום: אוסף ביתי

אך לקרובי המשפחה שלו זה לא משנה, הם כולם חשים את אותה תחושת אבל.

כשאתה שואל קרוב של מישהו שנפטר, הוא אומר לך: "כן, אני מאוד אהבתי את האדם הזה ולקשר הרגשי שלי אתו יש השפעה על האופן שאני מתאבל, על האופן של תגובת היגון שלי". אבל לחברה יש כללים משלה והיא נותנת עדיפות ושירותים אחרים למי שנפטר, למשל, בזכות שמירתו על ביטחון מדינת ישראל.

וכאן נכנס העניין של ההיררכיה?

נכון. אם להסתכל על בהיסטוריה של מתן המענים במדינת ישראל, הם קודם כל נתנו מענים לאנשים שנפגעו במלחמות ולאנשים שנפגעו במסגרת עבודה. שני הסוגים האלה של אנשים שנפגעו, שניהם הועילו לחברה והחברה אמרה "אם אתה נותן, אתה גם מקבל". חיילים, שתורמים למדינה, יקבלו את מה שמגיע להם ממשרד הביטחון לעומת כל האחרים. "האחרים" בהתחלה היו רק נפגעי תאונות עבודה, ואחר כך הצטרפו אליהם גם נשים אלמנות ומאוחר יותר גם גברים אלמנים.

 למה בעצם אלמנים ואלמנות?

מערכת הביטחון הסוציאלית הישראלי ראתה בגבר כמפרנס עיקרי, לכן אם הוא נהרג, משפחתו נשארת בלי חלק משמעותי של הכנסה.

מי לקח אחריות עליהם?

נוצרו שתי מערכות: מערכת צבאית, שמטפלת בחיילים נפגעים, ומערכת אזרחית (ביטוח לאומי), שמטפלת בנפגעי עבודה ואלמנות/אלמנים. באמצע נוצרה מערכת נוספת המיועדת לנפגעי פעולות איבה. המערכת הוקמה בשנות ה-50 והסיבה העיקרית להקמתה היתה העובדה שבפיגועים נפגעה אוכלוסייה שאיננה יהודית. בגלל שהם גם אינם חיילים, הם לא כפופים למשרד הביטחון ולכן מי שנתן להם סיוע זה המוסד לביטוח לאומי, שבעצם יישם כלפיהם את אותו החוק שקיים במשרד הביטחון, חוק נפגעי צה"ל. כך, קיימות שלוש מערכות תגמולים, מערכות חברתיות מרכזיות, בשני מוסדות שונות – ביטוח לאומי ומשרד הביטחון.

אז חלוקה היררכית היא מדינית?

עבור נפגעי פעולות איבה נוצרה המערכת בתנאי העירוב בין אוכלוסיות יהודיות ולא יהודיות. יש פה חשיבה פוליטית בשירות הקמת המדינה שעיצבה את החלוקה הזאת, שבפועל היתה חלוקה ארגונית. אבל המענה שניתן לשתי האוכלוסיות האלה היה מענה מאוד דומה. נכון שלימים הפכו להיות פעולות טרור עם מספרי הרוגים, לצערנו, מאוד גדולים, ומספר המשפחות השכולות הולך וגדל, הם הופכים להיות קבוצה גדולה בחברה. יחד עם זאת, הולכת ופוחתת הכמות של מבצעים ומלחמות. אבל יש תזכורת מתמדת לעובדה שאנחנו חיים בצל המלחמה. זה משמר את ההבחנה בין החיילים לבין כל השאר בלי שינויים. אני מניחה, שכאשר יהיה פה מאה שנות שלום החברה תהיה ערוכה לעשות אולי בדיקה מחדש.

אודות

המלצת קריאה

"גם בתקופת מבחנים, מתאמנים": בדרך לתואר עוברים בחדר כושר

אורח חיים סטודנטיאלי מתאפיין לרוב בישיבה, אם לא ברביצה. אבל יש סטודנטים שבוחרים לקום ולהתאמן גם בתקופות עמוסות, והם מחלקים טיפים: "השקיעו מאמץ בשבועות הראשונים. השאר יסתדר בעצמו"