“וואו, איזו לבנה את! את מסנוורת אותי, כמו פנס”, הסתלבט עליי ידיד טוב שלי, שחום עור, בזמן שהפשלתי את המכנסיים שלי בכנרת בטיול מבית הספר.
כולם מדברים על אפליה בין בהירי עור לשחומי עור (או שחורים, כמו שהם אוהבים לקרוא לעצמם בהומור עצמי), ועל הגזענות בחברה הישראלית כלפי אנשים שחומי עור. ועל כך שבמקומות עבודה מעקמים להם פרצוף בגלל שהם שחומים – אז דעו לכם שחומי העור, לא רק אתם סובלים.
נכון, אולי אני, בהירת העור שנראית “אשכנזייה”, אתקבל למקום עבודה מהר יותר מכם, כך רבים מכם טוענים. אבל האם שאלתם את עצמכם מה קורה לבהירי העור בקיץ? מה אנחנו מרגישים? אז כן, חוץ מללעוג לנו ולהסתלבט עלינו שאנחנו לא משתזפים, אלא “נשרפים” בשמש, יש עוד משהו קטן. נמאס לי מכך שבחוף הים נועצים בי מבטים כי הרגליים שלי ממש בהירות, ואני צריכה להיות נבוכה מכך. או לחשוב שחוף הים הוא לא המקום עבורי, אלא רק עבור אלה השזופים שמהליכה קלה בשמש משתזפים, ולשחומי העור, שנולדו עם צבע שמתאים יותר לאקלים הישראלי.
המצב הזה הביא אותי לא פעם למחשבה שאולי עליי להישאר בבגדים ארוכים מעל בגד הים. או שאולי הייתי צריכה “להישרף” קצת בישיבה במרפסת של הבית ו”לקבל טיפה צבע”, ואז לנסוע לחוף הים. אז לכל מי שנועץ בי מבט מאשים של “איזו לבנה את”, סתם שתדעו, חוף הים נועד כדי להשתזף (או “להישרף”- להיות ממש אדומה ורק אז העור מקבל טיפה צבע), ומי שלא טוב לו להסתכל – אז שלא יסתכל.
למען האמת, עד לפני גיל ההתבגרות, הייתי ממש נבוכה ללבוש בגד ים (בסדר, גם כי אני מלאה). אני זוכרת שהייתי הולכת לחוף הים עם מכנסי 7/8 ואז מעלה אותם טיפה כלפי מעלה, כדי “לקבל קצת צבע”. המבוכה הזאת היא לא רק בחוף הים, אלא גם ביום-יום בקיץ, כשאני לובשת להנאתי מכנסיים קצרים, ברחוב, בהליכה ממקום למקום, בחום המעיק של הנגב והלחות. מה לעשות, גם לי חם. אני יכולה לשבת גם עשר שעות תחת השמש ולא “לקבל צבע” ברגליים, אלא בעיקר בפנים ובידיים.
היום, כשאני יותר בוגרת, יש לי מסר מאוד ברור לבחורות הצעירות ממני (ואגב, גם לבחורים). זה בסדר ללכת לחוף הים או לצאת לרחוב בבגדים קצרים שחושפים עד כמה אתם בהירים. אל תחששו, ואל תהיו נבוכים/ות, כי זו לא מחלה – ככה נולדנו, פשוט בהירים. אל תתייחסו לאף אחד כי “מי שלא טוב לו – יום טוב לו”, ושימו הרבה קרם הגנה לפני היציאה לשמש.
