כבר שנים שהיחסים בין רוסיה לבריטניה רחוקים מלהיות טובים. ההתדרדרות החלה בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה וכיבוש חצי האי קרים בשנת 2014. אז הטילה בריטניה סנקציות כלכליות על רוסיה והקשרים הכלכליים צומצמו. ואם חשבתם שגם המלחמה הזו קרה, אתם טועים. באליפות אירופה האחרונה שהתקיימה בצרפת התפרעו חוליגנים משתי המדינות בעיר מארסיי שהפכה לשדה קרב. רוסיה גם “גנבה” את אירוח המונדיאל הנוכחי מהבריטים ששבו מושפלים לארצם. בחודשים האחרונים ישנה תסיסה ביחסים בין המדינות בעקבות ניסיון ההתנקשות במרגל הרוסי והקרבות הדיפלומטיים שניטשו. כל אלה מגדילים עוד יותר את פוטנציאל הנפץ במונדיאל הקרוב. המשטרה הרוסית ביקשה לאסור על הבריטים להניף את דגלם כדי לא לפגוע ברגשות האזרחים. בית המלוכה הבריטי כבר הודיע שיחרים את הטורניר.
מאז ומתמיד אירועי ספורט עולמיים היו סמל סטטוס ראוותני. מחקרים, יחד עם הגיון בריא, מראים כי ההחלטה לארח אירוע ספורט לא נובעת ממניעים כלכליים. המדינות המארחות משקיעות הון עתק לבניית אצטדיונים ונמלי תעופה לשימוש כמעט חד פעמי. אלו נבנים בערים שהאזרח לאו דווקא צריך. השקעה בבתי חולים או בבתי ספר הייתה עוזרת להם יותר. “במונחים של כלכלה קונבנציונאלית, ברור שאירוח מונדיאל פשוט לא שווה את זה”, טוען חוקר הספורט סיימון קופר. אם כך, זהו בעיקר מסר פוליטי.
המסר הפוליטי הוא כפול. ברמה הפנימית, האירוע עשוי להיות מושא לגאווה לאומית ולהעלות את הערך והמורל של העם. ואילו מול כלל העולם המסר שמשתמע הוא שכלכלת המדינה איתנה ואיכות החיים במדינה גבוהה. הדוגמה הזכורה היא אולימפיאדת מינכן בשנת 1936 בזמן שליטת הנאצים. “יש קווי דימיון בין האירועים“, טוען תומר פדלון, מרצה לפוליטיקה וספורט מאוניברסיטת תל אביב. גרמניה הנאצית ורוסיה של פוטין שתיהן סבלו מיחס שלילי מהמערב, שתיהן במצב כלכלי קשה ושתיהן מרפאות פצעים ממלחמות עבר.
בדצמבר 2010, הכריזה פיפ”א על החלטתה בדבר אירוח שתי תחרויות גביעי העולם, האחת ברוסיה השנה והשנייה בשנת 2022, בקטאר. המירוץ לאירוח המונדיאל הקרוב החל כבר בינואר 2009 ונמשך כמעט שנתיים, במהלכן הושקעו משאבי כסף וכוח אדם עצומים. לקו הסיום בהתמודדות הגיעו ראש בראש האנגלים והרוסים. ואכן , קמפיין הבחירה הרוסי, שעלותו הסתכמה ב-641 מיליון דולר, הניב פרי והביא את המונדיאל לפוטין. בסרט “גביע העולם בריגול” שיצא לאחרונה, מסופר בין היתר על ההלם שתקף את המשלחת האנגלית כשפיפ”א החליטה על רוסיה כמארחת. הם הרגישו שהבחירה היתה ממניעים לא טהורים, בלשון המעטה, וחזרו מושפלים לארצם. גם את זה הרחוב האנגלי זוכר.
טיימינג טעון
גביע העולם מגיע לפוטין בזמן הכי טוב שיכול היה לבקש. ניסיון ההרעלה הכושל בסרגיי סקריפל בחודש מרץ האחרון היה הטריגר לפיצוץ האחרון בין המדינות. סקריפאל היה קצין בכיר ברוסיה וריגל לטובת בריטניה. הוא הורשע ברוסיה וגורש בהסכם הסגרה לבריטניה. סקריפל ובתו הורעלו והבריטים האשימו את הרוסים. בתגובה, בריטניה ועוד 14 מדינות החזירו דיפלומטים רוסיים לארצם. פוטין מצדו החזיר גם הוא עובדי שגרירות מערביים. בעיצומו של מאבק דיפלומטי זה, היה חשש שהנבחרת האנגלית לא תגיע לשחק. פוטין נמצא בעמדה שולטת, האירוע מתקיים אצלו בבית והבריטים הם אלה שצריכים להיעתר.
ביורו האחרון לפני שנתיים התפרעו אוהדי שתי הנבחרות בצרפת. החוליגנים כדרכם, החריבו רחובות שלמים בעיר, הכו וזרקו כל העולה בידם. לפי הצילומים אפשר ללמוד על עוצמת השנאה בין שני המחנות. אוהד בריטי אחד נפצע קשה. כעת ביקשה המשטרה הרוסית ממקבילתה הבריטית שהאוהדים לא יניפו את דגל ארצם במשחק הראשון שלהם, למעט באיצטדיון ובפאבים הסמוכים. טענתם של הרוסים היא שהדבר יפגע בתושבי וולגוגרד, עיר בעלת משקל סמלי גדול לעם הרוסי. בעיר התקיים בעבר “קרב סטלינגרד” שהיווה נקודת מפנה במערכה נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. זוהי בקשה שציבור האוהדים לא יוכל לעמוד בה, לכן אפשר להעריך התנגשות חזיתית בין מחנות האוהדים האלימים.
פוטין דחף לארח את האירוע כדי לחזק את תדמיתה של רוסיה ולהשיב לה את יוקרתה שאבדה לה. למרות הנבחרת החלשה של רוסיה, היה לו חשוב לכוון את זרקור העולם אליו כדי להראות על נאורות ארצו וגאוותה. עם זאת, הקהל הרוסי הגזען והאלים, בקלות יוכל להפוך את האירוע לקטסטרופה בין-לאומית. לקרבות על המגרש בטח התכוננתם, עכשיו כדאי לשים לב לאלו שמחוצה לו.
