כעורכת הסושיאל של “ספירלה” העליתי אמש (רביעי) פוסט עם הכיתוב “לא פוליטיקלי קורקט, אך קורה בכל בית בישראל: אספנו את המדריך השלם לצפייה מקוונת בליגת האלופות”. כעבור זמן קצר הגיעו התגובות הזועמות, והאמת היא שאני מתקשה להבין אותן.
הטענה המרכזית שעלתה לא נבעה משיפוט האזרחים אשר בוחרים לצפות במשחק, אלא הביעה ביקורת כלפי “ספירלה” כגוף תקשורת, ופה טמונה הבעייתיות. בעיני אלה שמתחו ביקורת, כל גוף תקשורת חייב לשמש דוגמה, ולשדר ממלכתיות, ובוודאי שלא לדבר על משחק כדורגל – כל זאת בניגוד מוחלט לעובדה כי קהל הסטודנטים של מכללת ספיר הינו קהל מגוון. שמעתי את הקולות, ולרגעים חששתי שאולי פגענו ברגשות של אנשים במקום לסייע להם. אך אז הגיעה השעה 21:50 והאתר קרס מרוב כניסות לאייטם שהפך להיות הנקרא בהיסטוריה של האתר. פשוט קרס.
מעבר למחויבות של מערכת ספירלה לקהל הסטודנטים, שאנחנו נמנים עמו, אנחנו בראש ובראשונה עיתונאים. עלינו לזכור כי חופש הביטוי וחופש העיתונות הם מרכיב בסיסי ומהותי בדמוקרטיה שלנו. חופש הביטוי הוא משהו שכולנו, עיתונאים והציבור כולו, חייבים להילחם עליו. העניין הרב שנוצר בערב יום השואה היה בעצם שיעור חשוב. זה שם את החותמת על כך שכחלק מגוף תקשורת, מינורי ככל שיהיה, עלינו להשתדל לעודד גיוון דעות, ופנייה לכלל האזרחים. עלינו לשים דגש על מה שחשוב ומעניין, כי בשורה התחתונה, בין אם נרצה ובין אם לא, גם יום השואה וגם חצי גמר ליגת האלופות הם חשובים ומעניינים.
אני משוכנעת ללא צל של ספק כי ביום הזה היה מי ששמע מוזיקה. אחרים בילו שעות מול הוי.או.די. גם אלה שמתחו ביקורת עשו זאת בעודם גוללים בפיד בפייסבוק. יחד עם זאת, אני גם משוכנעת שכל אלה מכבדים את היום הזה, בדיוק כמוני. כל אחד מאיתנו זוכר, מתייחד ומכבד בדרכו. את אותן המילים אני אומר גם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. גם ביום הזיכרון לא אשפוט איש שיבחר לראות את המשחק שישודר כיוון שהוא חשוב לו.
“ספירלה” לא הפלה את הקוראים שלו, ולא שפט אותם, לא משנה במה הם בחרו לצפות בערב יום השואה. “ספירלה” פנה לכולם. אני, חבריי, וגם הסטודנטים שיפעילו את האתר הזה בעתיד ימשיכו לפעול ולייצר תוכן עבור כלל הסטודנטים. לא משנה כמה גבות יורמו כלפינו, או כמה קולות זועמים יעמדו ויצקצקו בלשונם. כולנו, כחלק מהעשייה העיתונאית, נמשיך לדבר על כל מה שחשוב ומעניין סטודנטים, גם אם הוא ירגיז כמה אצבעות על המקלדת.
