“לפני בערך 10 שנים נחשפתי לנושא של ילדים טרנסים בארצות הברית. פגשתי את הילדה הטרנסית הראשונה שהתפרסמה שם, היא הייתה אז בת 8”, מספרת הילה מדליה, יוצרת הסדרה “טרנסקידס” שעלתה השנה ב-yes ו-סטינגTV. מדליה בילתה כמה ימים עם משפחתה של בת ה-8 כדי “ללוות תהליך מלא, לראות שינוי לאורך זמן להבין יותר לעומק מה ההתמודדויות”. וכך נולד הרעיון ליצירת “טרנסקידס” – סדרת דוקו שעוקבת אחר ארבע דמויות: שלוש נערות שמתחילות בתהליך לשינוי מין והפכו לנערים (נעם, עפרי ולירון) ונער אחד שהפך לנערה (רומי).
“מה שקורה בארצות הברית קורה גם בארץ, ומאוד התעניינתי לדעת אם יש פה נערים טרנסג’נדרים ואיך החברה וההורים מקבלים אותם. התחלתי בחיפושים כדי לגבש תחקיר ונפגשתי עם כמה מטפלים. באותו זמן המחלקה האנדוקרינולוגית הייתה יחסית בחיתוליה בכל הקשור לטיפול רפואי-מגדרי”. לדברי מדליה, הקושי הגדול ביותר היה להגיע לאותם ילדים. “לא ויתרנו. אני חושבת שהיה לי באופן אישי חשוב וגם לכל מי שעבד איתי על הפרויקט, לספר את הסיפור, לתת במה, להראות שזה יכול לקרות לכל אחד, במקומות הכי טובים והכי לא צפויים. רצינו שהסדרה תייצג חתך רחב של החברה הישראלית. בפועל הגענו למשפחה מאשדוד (משפחתה של רומי, א”ד) ומשפחה של דתיים לאומיים מאורנית (משפחתו של נעם, א”ד) ומשפחה מראשון לציון (משפחתו של לירון, א”ד)”.
מדליה היא יוצרת דוקומנטרית בעלת חברת הפקות בשם “MEDALIA PRODUCTIONS” שפועלת גם בישראל וגם בארצות הברית. בשורת סרטיה הרבים אפשר למנות את “מוחי”, “יומני אוסלו” ו”למות בירושלים” שזכה בפרסים במגוון פסטיבלים ברחבי העולם. כיום היא ממשיכה לעבוד על פרויקטים נוספים.
איך היה המפגש עם המשפחות?
“היו משפחות שמאוד רצו את זה וראו בזה שליחות אל מול משפחות אחרות שקצת היה להן יותר קשה לעשות זאת. הן רצו לחשוב אם הן רוצות את זה או לא, מה המשמעות של זה, גם בתוך המשפחה שלהם וגם בתוך החברה והקהילה וגם בכלל, איזו השפעה תהיה לזה”.
האם היו לך התלבטויות אם להעלות או לא להעלות קטעים מסוימים?
“כשעושים תיעוד שהוא דוקומנטרי בן ארבע שנים, מפתחים קשר מאוד קרוב עם המצולמים. הפכנו למשפחה באיזושהי צורה. זה שונה ממצב שבו המראיינים מגיעים והולכים אחרי צילום כתבת חדשות. בילינו הרבה שעות יחד וקיימנו הרבה שיחות”, מספרת מדליה ומוסיפה, “היו הרבה דברים שהיו יכולים להיות מאוד דרמטיים ויפים על המסך שהחלטנו לא לצלם. למשל, כשאחד המצולמים קיבל את ההורמונים בפעם הראשונה, בשבילו זה כמובן היה רגע מאוד מרגש, אבל בשביל אמא שלו זה היה מאוד מורכב ומאוד לא פשוט. היא חזרה לאחר הטיפול הביתה, ובמשך שבוע לא קמה מהמיטה, והחלטנו לא לצלם אותה ברגע הזה. השתדלנו לא להימצא במקומות שבהם הנוכחות שלנו עלולה הייתה להפריע להם. חשוב ביצירה הדוקומנטרית להבין את הגבול בין השוט החשוב והמרגש, לבין רגע שבו אדם צריך להיות לבד. זה קו דק, שאסור לחצות אותו”.
התגובות לסדרה לא איחרו לבוא. “התגובות היו מדהימות גם אליהם וגם אליי, שזה ה’שכר’ הכי גדול שאפשר לקבל. מילדים ומהורים שצריכים עזרה, משפחה שיש לה ילד טרנסי או ילדה טרנסית פנו לאחת האימהות וביקשו ממנה לסייע להם כדי שיוכלו להסביר זאת למשפחה המורחבת. להגיד שלא קיבלנו גם הערות חשוכות? קיבלנו. זה בלתי נמנע ואי אפשר לצפות שהמצב של טרנסג’נדרים ישתנה ביום, זה לא קורה, הכול זה תהליך. החוכמה היא לנסות לייצר תוכן עבור אלו שלא משוכנעים. אם האנשים שהביעו התנגדות ישבו וצפו בפרקים של הסדרה אז אני מאמינה שזהו תחילתו של שינוי”.
מה את אומרת על כך שנראה שהאימהות יותר דומיננטיות בסדרה?
“במשפחה של נעם, האב הוא מאוד דומיננטי ותומך”, מסבירה מדליה. “אני חושבת שבהרבה משפחות האבות מאוד תומכים. אני לא רוצה לעשות להם עוול”. אבל הרבה פעמים האימהות באמת מלוות – לפחות בליווי הדמויות של נערים ונערה שבסדרה שאנחנו צילמנו – אז באמת האימהות יותר דומיננטיות. יש גם קבוצה מאוד פעילה של אימהות של טרנסג’נדרים, אבל גם אבות מהווים חלק חשוב”.
מדליה כאמור ממשיכה לפרויקט הבא אבל טוענת שהמסר של הסדרה יותר חשוב מהכול. “הסיבה העיקרית שבגללה עשיתי את הסדרה זה באמת התקווה שלי היתה שהסדרה תעורר דיון עמוק ותראה את התהליך, מה נכון, הקשיים שבו ואופן ההתמודדות, ושזה באמת יכול לקרות בכל מקום ולכל משפחה, ושהסדרה תיצור עוד מודעות”.
