הטוב והרע על: "לילה טוב עם אסף הראל"

הטוב (חן שטרן)

קשה לבקר את ערוץ 10, עוד יותר קשה לבקר לייט נייט בערוץ 10. בואו נודה באמת, ערוץ 10 הוא ערוץ פחות פופולרי מערוץ 2 והרוח נושבת לכך שהמצב יישאר כך. אנחנו מודעים לכך, ההנהלה מודעת לכך והכי חשוב – אסף הראל מודע לכך. להראל זהו סיבוב שני בהנחיה של רצועה לילית-יומית, שבניגוד למה שחושבים, לא באה לתקן את ההתנסות הקודמת. בפעם הקודמת שהנחה, הראל עשה את כל מה שצריך לעשות: אירח אורחים, ביצע קטעי סטנד-אפ, שילב זמרים ולהקות, והכי חשוב – עשה את זה מול קהל. הפעם – לא. הראל לא מעוניין בכל הדברים האלה – ולא רק בגלל שאין תקציב לתוכנית.

וקצת מאחורי הקלעים: הראל גייס את כותביו דרך הפייסבוק האישי שלו, שבו קרא לכל אדם שליבו שייך לכתיבה ולסאטירה לכתוב לו הודעה אישית ולבוא לראיון עבודה קצר. כבר אז התבשיל התחיל להריח, אבל התקשינו לזהות איזה מן ריח זה. כנראה משהו בין ריח של כישלון לריח של גאון. קחו לדוגמא את פינת הסאטירה שמשמיעה צחוק קהל בכל סיום בדיחה כדי לבקר את העיקרון שבתרבות שבה אנו חיים לא אכפת לנו מה יגידו לנו, כל עוד זה מלווה בצחוק והלצה. קחו לדוגמא את הפינה “60 שניות” שבה הראל מנסה להקריא כמה שיותר כרטיסיות בדקה אחת. הפורמט כל כך דרוס וממוצה, שהוא מצליח לעשות את זה טוב, והרבה מכך בזכות אישיות הפאסיב-אגרסיב של הראל. אם נותנים מספיק הזדמנות ומבינים שאנחנו לא רואים את התוכנית הזאת בשביל ליהנות בהכרח (משפט שהראל עצמו אמר מספר פעמים בתוכנית), מצליחים לראות את המעבר, אפילו אם זה לא נראה כך.

אסף הראל יודע שכסף ותקציב לא יישפכו עליו בסיבוב הנוכחי. עם זאת הוא גם יודע שבלי כסף גדול – לא באה אחריות גדולה. מבחינה אמנותית, סאטירית וביצועית – הראל מחזיק בכלי החשוב ביותר בתעשייה הזו – חופש. חופש לעשות מה שהוא רוצה, לדבר על מה שהוא רוצה וללחוץ על כל כפתור שמתחשק לו, מבלי לפחד לדרוך על פרות קדושות בדרך. וגם אם כן, הכל בסדר, לתוכנית אין הרבה רייטינג ממילא (3% בפרק הראשון).

קשה להאמין שתוכנית כזאת מתקיימת בשנת 2016. התפאורה כל כך מופרכת, שהיא גאונית, בדיוק כמו התוכנית, שמכוונת למקום כל כך גרוע – שהיא מעולה. איך אומרים? לפעמים, כשהאמצעים דלים ואתה במצב הכי גרוע, לפחות עדיף להיות הכי טוב בלהיות הכי גרוע – על פני להיות סתם עוד גרוע. מרבית הפינות בתוכנית פשוטות להפקה ויש בעיות גדולות בתחום הטכני, לדוגמה: השתקפות המסך הירוק דרך עדשת המשקפיים של מגישי הפינות. אבל הכל מתגמד כשחוזרים על מה שכבר נאמר בהתחלה: אולי לאסף הראל אין תקציב, אבל יש לו חופש מוחלט לעשות כל מה שהוא רק רוצה.

ברצינות אני שואל אתכם: עדיף להיות עשיר וכבול כמו גורי? או עני וחופשי כמו הראל? לבחור שמתחתיי יש תשובה.

באדיבות "לילה טוב עם אסף הראל" — באדיבות “לילה טוב עם אסף הראל”

הרע (פלג אלוני)

אסף הראל אוהב לצחוק על מה שהוא עושה, על הדרך שבה עושים טלוויזיה. בסדרה הקומית ‘שוטטות‘, ששודרה אי שם בתחילת המילניום הוא הראה זאת מצוין. בשוטטות הוא שיחק חלק מצוות טלוויזיה כושל שהחריב את התוכנית שוב ושוב. כמו אז, גם בתוכניתו החדשה הוא משחק את המבוגר האחראי, כשהפעם הכתבים שלו באים לא מוכנים לשידור. עם כל הכבוד לנוסטלגיה – ויש לא מעט – יש גבול לכמה אפשר לצחוק על איך עושים או לא עושים טלוויזיה. זה מרגיש נדוש, משעמם ולא מתאים לתוכנית לייט נייט.

המצב האבסורדי הזה מוביל לכך ש”לילה טוב עם אסף הראל” היא לא פה ולא שם. היא לא לייט נייט סאטירי – כי היא לא אקטואלית, והיא גם לא תוכנית פרועה סטייל “לילה בכיף” של דודו ארז – כי אין בה את האנשים הנכונים. היא משהו לא ברור באמצע, עם אולפן הזוי ומרדים, אסף הראל שנראה כאילו הוא עומד להקריא סיפור לפני השינה ופאנצ’ים שנזרקים לאוויר בלי קשר, בתקווה שמשהו יתפוס.

בתוכנית הראשונה הוצג מערכון פמיניסטי נטול כל הקשר אקטואלי – דיאלוג בין הראל לכתבת שלא מוכנה לספק את כל הדיווחים, כי היא מרוויחה פחות מגבר. אחר כך ראינו איש אוכל בננה כדי למשוך רייטינג ובין היתר פינה של 60 שניות עם בדיחות על נושא שלא קשור לכלום – הפעם על תחבורה ציבורית. אין חיבור וזרימה בין הפינות בתוכנית, אין משמעות ואין כל סיבה שהן ייקחו זמן אוויר טלוויזיוני, גם אם מדובר בשידורי חצות, ובטח שלא חמישה ימים בשבוע.

כמה חבל שאסף הראל, איש טלוויזיה בכל רמ”ח איבריו, שחתום בין היתר גם על הצלחות כמו “הפרלמנט” ו-“מסודרים”, מוציא מוצר כל כך מאכזב שלא קולע לשום דבר. כשהראל התראיין בתוכניתו של גיא פינס הוא סיפר בהתלהבות שבערוץ 10 הודיעו “אין תקציב, אז תעשו מה שבא לכם”. עדיף לא לעשות דבר מאשר להגיש מוצר שאין לו ערך טלוויזיוני בשם חופש הפעולה.