בשבוע האחרון מוצגת בבניין 5 במכללת ספיר תערוכה מרשימה שנקראת “כיסא מחאה”, שבה ניתן לראות כיסאות שנוצרו ועוצבו בהשראת מחאות ונושאים שונים שמוכרים בקרב החברה הישראלית. מדי שנה, תלמידי שנה ב’ במגמת הנדסאי אדריכלות ועיצוב פנים מעצבים כיסא קונספטואלי. “הרעיון הוא לפתח את היצירתיות של התלמידים. לתת לנו אפשרות להביע את עצמנו דרך נושאים שחשובים לנו”, מציינת אופיר בר אור, המשתתפת בתערוכה.
התערוכה מתקיימת במסגרת קורס “יסודות העיצוב”, בהנחיית אדריכל דוד כהן-סקאלי ובשילוב קורס “עיצוב מוצר וריהוט” בהנחיית האדריכל גולן אלמוג, השנה בחרו הסטודנטים למחות נגד מגוון נושאים כמו המצב הביטחוני בדרום, אלימות נגד ילדים ונשים, התעללות כלפי בעלי חיים, הזיהום בחופי הים, מחדלי הטכנולוגיה, פגישה בחלשים ועוד. נושאים נוספים שעלו הם הזדהות עם אוכלוסיות חלשות כמו בעלי מוגבלויות, קשישים ובני מיעוטים. התערוכה, שתוצג עד 16 ביוני, מעלה סימני שאלה ומחשבות רבות על המצב הקיים בארץ ומוותרת על ניסיונות החנופה. בראיון ל”ספירלה”, הסטודנטים סיפרו על תהליך היצירה והסבירו מדוע נגעה לליבם.
- “שאריות של החיים” – מאיה אבודרהם
המיצג מסמל את המצב שבו נמצאים תושבי הדרום ואת המציאות שהם נאלצים לעבור. כלפי חוץ נראה שהכל בסדר, אך מפנים יש משהו שבור.
“אני תושבת שדרות. מאז שאני זוכרת את עצמי אני זוכרת אזעקות. אזעקות היו השעון המעורר שלי לבית הספר ואזעקות שנפגעתי מהן בעצמי. אני ממש רואה את עצמי בכיסא הזה”, מסבירה אבודרהם. הכיסא בנוי מאפוקסי ועץ. העץ מסמל את תושבי העוטף והאפוקסי שמדמה זכוכית מסמל את החלקים החסרים שיש בכל אחד ואחד מהם. “התהליך היה מהנה מאוד. נהניתי לראות את מה שהיה לי בראש פתאום במציאות ואיך כל המחשבות שלי יצרו מוצר מוגמר. לקח לנו ליצור את הכיסא במשך כמעט חודש. עבודה קשה אבל שווה כל רגע” היא מוסיפה.
- “משחקי הכיסא” (בהשראת הסדרה ‘משחקי הכס’) – עינב כרמי
“הכיסא בעצם מסמל אותי, את החיים שלי בעוטף. אפשר להסתכל עליו מכל כך הרבה זוויות. לכן לא שייכתי בהגשה כי רציתי לתת לעוברים לחוש לבד את הרגשתם”, מספרת כרמי. “מצד אחד הוא יכול להיות מיועד למלך. במקרה שלנו – ראש הממשלה שיושב על חשבוננו מכס ברזל שחרוט בדמנו. מצד שני, זה יכול להיות הכיסא שלי, של מלכי הדרום שראויים לשבת על כיסא כזה שמסמל את גבורתם עם המצב המתמשך הזה”.
הסיפור שעומד מאחורי סדרת הטלוויזיה המצליחה מתרחש ברובו בשבע הממלכות שממוקמות בווסטרוז, שם נאבקים על הכס לאחר מות המלך. “ראיתי את סיפור הכס כל כך קרוב למציאות שבה אנו חיים במשך תקופה ארוכה. אנחנו מחפשים מי ישלוט וכל אחד רוצה וחשוב שהוא מתאים. בסדרה יש דרקונים ולוחמי חופש ולנו יש את הרשת החברתית. בתור ילידת ניר-עם, דור רביעי למייסדי הקיבוץ, אני מרגישה שהשורשים שלי כאן ויהיה מאוד קשה להוציא אותי מפה”.
היצירה עשויה מחלקי קאסם וחלקי כיפת ברזל מכמה סבבי לחימה שהיו השנה ובשנה שעברה. “החלטתי לצאת לאסוף בשביל פרובוקציות ברשת. לא יכול להיות שילדה מסכנה בשם תמימי תכבוש את העולם עם סרטוני הרימונים שהיא שומרת. אני גם יכולה. העליתי לאינסטגרם מבלי לדעת שאצטרך להשתמש לזה למשהו הרבה יותר גדול ומרגש”.
“אחרי סיפור חיי, אפשר להבין למה בחרתי במחאה כזו. לא הייתי יכולה להעביר מסך יותר חזק מכיסא שכזה. זה פרויקט חיי. אני מרגישה שעשיתי את שלי וזה לא נגמר פה”.
- “דרום כבר לא שחור” – דן יפרמוב ושחף פלד
מדמה את העבודה הקשה של תושבי הדרום שנשרפת כתוצאה מעפיפון, שאמור לשמש משחק ילדים וכן יוצא במחאה על רפיסות השלטון למצב. הכיסא, מעלה את המצב הבלתי נסבל של תושבי הדרום, אותם המדינה מזניחה ונותנת פתח לארגוני טרור להחריב את האזור. הכיסא מספר את סיפורו של הדרום שכן מטרתו לשרת אינטרס מדיני. בדרום עובדים קשה למען התפתחות כלכלית וחקלאית.
אך המצב החל להסתבך יותר כאשר התחיל גל ההסלמה האחרון של חמאס. סבב ההסלמה האחרון הוא בין המזיקים ביותר בשל עפיפוני/בלוני התבערה. צעצועי ילדים אלה שרפו לא רק את הטבע והרגו בעלי חיים, אלא גם שרפו את כל העבודה הקשה של תושבי הדרום. כך פרנסתם נפגעה ובעיקר תקוותם.
היצירה בנויה מעץ האקליפטוס בטכניקת פיסול בעץ ושריפה מבוקרת.
4. “אנשים שקופים” – שיר חלילי
מדמה את המציאות בה חיים תושבי העוטף עקב המצב הביטחוני. על הכיסא חרוטות דמויות של אנשים. אלו הן תזכורות לאנשי הדרום שהם “אנשים שקופים” עבור יושבי הכיסאות בכנסת. אלו שאינם פועלים כנדרש על מנת להביא את השקט ממנו הם נהנים בבתיהם לתושבי עוטף עזה.
הכיסא עשוי מפרספקס וחריטות האנשים בוצעו על ידי חיתוכי לייזר על פלטה שלאחר מכן בוצע לה כיפוף. בעל שתי טקסטורות: השרוף – מסמל את ההרס והחורבן שחודר את הקרקע. מפסלת – מדמה את העבודה הקשה בפיתוח השטח בדרום.
- נכות היא לא דבר נחות – ליאת אברג’יל ומירון יפתח
מדמה את מצבם של אוכלוסיית הנכים בישראל ומעלה את המאבק להשוואת קצבת הנכים לשכר המינימום. מדובר בכיסא שאינו פונקציונלי על מנת להדגיש את הקושי של אוכלוסיית הנכים בסיום החודש. הכיסא רעוע, עני וחסר משענת כפי שהמדינה נוטשת את האוכלוסייה המוגבלת ומקשה עליהם בניהול חייהם.
“התעסקנו במחאת הנכים, שנינו, מסיבות אישיות. כל אחד יש לו קרבה אישית לנושא הזה. אחרי שישבנו ושברנו את הראש איך להעביר את המסר, עשינו כיסא שבעצם הגלגל שלו מרובע כדי להדגים שהנכים לא יכולים להתקדם בחיים שלהם ולסיים את החודש עם משכורות רעב. הם תקועים במקום” משתפת אברג’יל.
“הכיסא עשוי ממכת ואלומיניום. זה חומר שהוא יחסית זול בגלל שלא רצינו לשלב כמה חומרים ובטח שלא חומרים יקרים כדי להדגיש את הרעיון”, היא מוסיפה.
- “הגנה לילד” – קורל טרבלסי
כיסא הגנה לילד מאלימות צוות בגני ילדים. כאשר המעטפת סגורה, הכיסא הופך למקום מחבוא סודי. בנוסף, הקוצים מאפשרים הגנה לילד מפני מכות והבד מאפשר מעבר אור.
בעקבות אין ספור מקרי האלימות בילדים בתקופה האחרונה, טרבלסי בחרה למחות כנגד האלימות בילדים חסרי ישע. “עיצבתי כיסא שיתאים לצרכים של הילד. הוא משמש גם למשחק וגם למיגון נגד האלימות”.
הכיסא עשוי מבד קנבס, מסמרים, פלסטיק פוליאמיד מחוזק, פלסטיק פוליפרופילן, פלסטיק פוליפרופילן מחוזק.
- “חיות אדם” – אופיר בר אור
מבטא את חייהם של בעלי החיים בעולם; את הנוחות שחש אדם בשימוש בבעלי החיים למטרותיו האישיות על אף הסבל שנגרם לבעלי החיים עקב כך. ההתעללות מתבטאת בשלל דרכים, החל מתעשיית העורות, תעשיית החלב ועד התעללות בכלב או חתוך ברחוב. “בחרתי בנושא הזה בגלל שלא מתייחסים אליו מספיק ואף מעלימים עין. בעלי החיים אינם יכולים להגן על עצמם ומישהו צריך לעשות את זה במקומם. הכיסא בא להעלות את המודעות לנושא”, מציין בר-אור.
הכיסא מורכב משלד של כורסה, עליו מודבקות בובות פרווה בדמויות של חיות. הבובות נעימות למגע ונדחסו לגודלו של הכיסא, בדומה לאופן בו דוחסים בני האדם רבבות של חיות במשלוחים החיים למטרות רווח. החבל האדום מסמל את דמן של החיות שנשפך בגלל האנוכיות, האדישות ותאוות הבצע של האדם. החוט האדום והחבל מסמלים את קשירתן וכליאתן של החיות. הפרווה מסמלת את השימוש בחיות בתעשיית הפרווה והעורות.
- “Fur is cruel” – גילי מכלוף
מוחה על השימוש בפרוות חיות בתעשיית האופנה. צורתו של הכיסא מדמה את עטיפת גופן ופרוותן של החיות, אופן יציבותו על הקרקע מפגין את גופן האומלל, החלש והשמוט – דבר אשר אוטומטי משליך אותנו להתעללות, כוחניות ופחד שחשה החיה.
“מדובר ביצור חי אשר נשחט בייסורים על מנת לספק את גחמותיו של העשירון העליון ותעשיות האופנה שמגלגלות מיליונים בזכותו”, מסבירה מכלוף.
- “כיסא ים” – איתי יצחק הראל ושי סבן כהן
מוחה נגד פסולת שנוצרה בידי האדם ואשר הושלכה במתכוון או שלא במתכוון למקווי מים גדולים.
הכיסא עשוי יציקת אפוקסי שקופה עם פסולת כלואה בפנים. הצורה של כיסא הים הקלאסי והפסולת שכלואה בפנים מבטאת את הזיהום בחופי הים ומעבירה את המחאה נגד הזיהום בחופים בצורה ברורה ויצירתית.
- אל תשליכני לעת זקנה” – גל לוין ושלי סרוסי
מוחא נגד המצב הנחות של הקשישים בישראל.
הכיסא תוכנן כספסל על מנת להראות את הניגודיות בין הקשישים לשאר האוכלוסייה במדינה. הספסל עשוי מפח נירוסטה וכן עומד של שלוש רגליים כאשר הרגל השלישית היא מקל הליכה – דבר המראה על חוסר יציבות וחוסר ביטחון. האזור הגבוה מרופד ויוקרתי כדי להראות נוחות ואילו באזור הנמוך ניתן לשבת אך לא נוח, הפח הופך ונהיה כמן שלד, דבר המראה על דלות.
- “סימנים נשארים” – נינל מלך
מביע מחאה על אלימות נגד נשים ומבטא את סיפור הנשים שעוברות התעללות ואלימות בבית, בין אם מדובר על אלימות פיזית, מילולית וכלכלית. בשנת 2019, 22 נשים נרצחו על רקע אלימות במשפחה אף שמחצית מהן התלוננו למשטרה.
“הנושא נגע בי אישית מהחוויות שעברה אמי מצד אבי. לא תמיד ניתן היה לראות את סימני האלימות על הישה ואני רוצה להציג את הצד שמשאיר סימן וממשיך הרבה אחרי האירוע. למרות הכוח שיש באישה ולא משנה כמה שהיא תראה חזקה יש רגעים שאי אפשר להסתיר את הכאב”, אומרת מלך.
- “המלכות” – מאיה סימון
נוצר כאות מחאה על אותן נשים אשר חוות אלימות מצד גברים המובילה לא פעם לרציחתן. האדישות והיעדר התמיכה מצד הממשל והחברה במצבן המדוכא מאלץ אותן לשאת בעול לבדן.
הכיסא בנוי מעץ בוק המסמל חוזקה; שיש גרניט המסמל את המשקל הרב על ראשן של הנשים; וכרית קטיפה המסמלת את כס המלכות כיאה למלך.
- “כיסאסלפי” – איילת הלר
משקף את התנהגותם של אנשים רבים שכאשר הם מצטלמים הם רואים רק את עצמם ומפספסים את עיקר החוויה. הם מעדיפים להצטלם ולתעד את הרגעים היפים בחייהם דרך המצלמה ולא דרך הזיכרון
הכיסא בנוי בצורה כזו שברגע שאדם מתיישב הוא מתיישב על “עיקר החוויה”. אותו אדם תופס את החוויה כחוויה גשמית ולא רוחנית, אין משמעות לחוויה שחוות עיניו. 
- “הכיסא הנדיב” – גל בניון
מוחה נגד כריתת היערות והפגיעה האנושה ביערות העולם בשבילנו – הצרכנים. עוצב בהשראת הסיפור “העץ הנדיב” המתאר את הניצול של בני האדם.
עוצב מעץ רקוב שהיה זרוק באתר בנייה. העץ נוסר, נשטף, שויף נמרח בלכה. בנוסף, הונחה תאורת לדים אדומה מתחת לשורשיו על מנת להעצים ולבהיר את שורשיו הכרותים.
- “הכבשה השחורה” – תהילה בוזנח וארגמן אברהם
משקף את היחס השלילי, הנידוי והאפליה בקרב בני אדם בשל גזע וצבע עור שונה.
למעשה, כל קובייה מסמלת בן אדם ובאה להביע את הקיבעון וחוסר הקבלה של האחר. כמו כן, החברה לא מקבלת את השונה ולא רואה בו שווה בין שווים. החברה שאנו יוצרים הינה חברה “מגובשת” שאין להיכנס אליה אבל כן יש עוד מקום. צריך רק לדעת לקבל ולעזור לאחרים להשתייך ולהיות חלק.
- “Fake chair” – סתיו אוזן וליאור אליה
ממחיש את המצב האבסורד שמתרחש בעידן שלנו. עיצובו משדר יוקרה הן בנראות ובצבע והן בחומר, אך בפועל הוא אינו שמיש. מהחזית נראה שהכיסא רגיל לחלוטין וניתן לישיבה, אך כאשר נסתכל מצידו נראה כי הכיסא מעוות ומזויף. כאשר התעתוע נוצר על ידי שימוש בפרספקטיבה.
“היום החיצוניות חשובה יותר מהפנימיות. הרצון לשדר כלפי חוץ את העושר כדי להחצין ולהגיד ‘תראו אותי’ כשבעצם העושר הוא זיוף”, אומרות אוזן ואליה.
- “כיסא האשליות” – זוהר דהן ונעם זיקרי
מוחה נגד האשליות השקריות שמוכרים לנו – כצרכנים.
