אלמנש מנגיסטו (צילום באדיבות המצולם)

אחותו של אברה מנגיסטו: "מעצבן אותי שלא עצרו בעדו בגבול"

במלאת חמש שנים לחציית אחיה לרצועת עזה, סיפרה אלמנש מנגיסטו ל"ספירלה" כיצד הרגישה בפעם הראשונה שבה צפתה בתיעוד שלו עובר את הגבול, על החיים בלעדיו בבית ועל האמונה שיחזור

"עברו כבר חמש שנים מאז שאחי בשבי, ואני עדיין לא מעכלת את זה", סיפרה השבוע אלמנש מנגיסטו, אחותו של אברה מנגיסטו המוחזק בידי חמאס ברצועת עזה, בשיחה עם "ספירלה". במלאת חמש שנים לחצייתו את הגבול, אלמנש עדיין כועסת על העובדה שאיש לא עצר בעדו.

בשבעה בספטמבר 2014 חצה אברה, ישראלי ממוצא אתיופי הלוקה בנפשו, כיום בן 32, את גדר המערכת באזור זיקים. מאז לא ברור מה עלה בגורלו, ולפי כל ההערכות בישראל, הוא מוחזק בשבי חמאס. "הפעם הראשונה שבה שמעתי על זה שהוא חצה את הגבול הייתה חודש אחרי שזה קרה. באחת השבתות פגשתי חברה מבית הספר היסודי והיא שאלה אותי 'איפה אברה?'. עניתי לה שהוא נעדר ושהמשטרה מחפשת אחריו".

"איש חברותי, עם הרבה הומור". אברה מנגיסטו (צילום באדיבות משפחת מנגיסטו)

לפי אלמנש, כיום בת 22, לפני שאברה חצה את הגבול לרצועת עזה, הוא היה נעדר פעמיים, ובכל פעם המשטרה החזירה אותו. "חשבתי שזה אותו מקרה. מסתבר שטעיתי. אותה החברה סיפרה לי שיש שמועות שהוא חצה את הגבול. צחקתי ועניתי שזה לא יכול להיות כי גם אם הוא היה מגיע לשם, החיילים היו עוצרים אותו והוא לא היה יכול לעבור".

מה עשית אחרי השיחה עם חברתך?

"המשכתי בדרכי ולא התייחסתי למה שהיא אמרה. חיכיתי לאזכרה של אחי מיכאל (שהתמודד עם מחלת נפש ושם קץ לחייו ב-2011 – א"א) כי ידעתי שאברה לא יפספס אותה, כי הוא היה בקשר טוב עם מיכאל. כשהגיע מועד האזכרה, הוא לא חזר. התקשרתי לאחי הגדול יאלו, ושאלתי אותו 'איפה אברה?' הוא ענה שיהיה בסדר ושהוא יחזור עוד מעט".

למה את חושבת שאחיך לא סיפר לך את האמת?

"המשפחה החליטה אז לא לספר לי כי הייתי קשורה אליו, ולא רצו שאני אדאג. גם לא חשבו שייקח הרבה זמן להחזיר אותו. אבל אני התעקשתי לדעת איפה הוא נמצא והתחלתי להריץ בראש את מילותיה של חברתי. עד שבסוף אחי סיפר לי שאברה חצה את הגבול ושיש סרטון שמתעד את החצייה".

בסרטון מצלמות התצפית של צה"ל, שהועבר במלואו לידי המשפחה רק בתחילת 2018, נראה אברה מתקרב לגדר הגבול בשעה 13:32. מעדויות חיילים שנכחו באירוע והתפרסמו מאז, התברר כי כוחות צה"ל התעכבו בתגובתם, ורק לאחר עשרים דקות הגיעו לזירה. הם ירו ירי אזהרה באוויר, אלא שאברה לא שעה להם וכעבור עשר דקות נוספות כבר חצה את הגדר.

האם את זוכרת את הרגע שראית את הסרטון בפעם הראשונה?

"כן, באותה תקופה למדתי בפנימייה והלכתי לראות את הסרטון עם אם הבית של הפנימייה. עד היום מעצבנת אותי העובדה שהם היו יכולים לעצור אותו ולא עשו זאת".

האם את חושבת שהמדינה עושה מספיק כדי להחזיר אותו?

"בפגישות עם הממשלה תמיד אומרים לנו שנעשים מאמצים, אבל מבחינתי כל עוד אחי עדיין בשבי אז לא נעשה בעצם כלום. אנחנו והקהילה שלנו יכולים רק להעלות את המודעות ולהפעיל לחץ על הממשלה.

"אחי אברה הוא בן אדם מדהים, הוא מאוד חברותי, יש בו הרבה הומור והוא תמיד היה מוקף בחברים", סיפרה אלמנש. "היה לנו קשר טוב. תמיד כשהייתי צריכה משהו ולא הייתי יכולה לקבל את זה מההורים, אז הייתי מבקשת ממנו והוא תמיד היה נותן. כשהייתי קטנה, הייתי קמה מוקדם, מכינה לו אוכל ומעירה אותו לעבודה, אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. מאז שהוא חצה האווירה בבית השתנתה, הנוכחות שלו חסרה והמאבק לוקח מאיתנו מלא אנרגיות. חמש שנים זה הרבה זמן".

אם היית יכולה, איזה מסר היית רוצה להעביר לו?

"הייתי רוצה שיידע שאנחנו נלחמנו, נלחמים ותמיד נילחם בשבילו עד שיחזור הביתה". אלמנש עדיין מאמינה שזה רק עניין של זמן עד שיחזור. "מתי? אני לא יודעת, אבל הוא יחזור".

אודות אנווה אייצ'או

אנווה אייצ'או
בת 26 מאשקלון. ״אין שום ספק שכתיבה וספורט הם הדרך הכי טובה לשחרר את הנפש והגוף". שואפת להגיע למקום הכי גבוה ולהמשיך לכתוב על כל מה שקורה בתוך העדה האתיופית. אם תראו מישהי קטנה בדסק וחיוך ענק אז תדעו שזו אני.

המלצת קריאה

סיפורה של האישה שמרקידה ילדים עם מוגבלויות בכיסא גלגלים

כשהייתה בהיריון שני אובחנה לימור דרי בטרשת נפוצה. ב-19 השנים שחלפו מאז היא הצליחה להתגבר על הקשיים שכרוכים במחלה והקימה בכוחות עצמה, כשהיא מרותקת לכיסא גלגלים, חוג ריקודי עם לילדים עם צרכים מיוחדים