מאת דנה אילוז
שמונה במארס, יום שני האחרון, היה יום האישה הבין-לאומי. רבים מגדירים הסיבה לחגיגה כאהבה לנשיות, או יותר נכון, כאהבה כלפי נשים שנתפסות כנשיות. לפי הלך הרוח ברחובות וברשתות החברתיות, מדובר ביום שבו כל אישה באשר היותה אישה תקבל זר פרחים, חזייה שנייה בחינם, תמרוקים בחצי מחיר, ואיפור ב-30 אחוזים הנחה.
הדרך שבה יום האישה הבין-לאומי נחגג הפך את היום הזה לעוד יום מלוקק וחסר טעם שבו הגברים – “הרוב” בחברה, מעניקים לנשים – “המיעוט”, אף שמספריהם באוכלוסייה זהים, הטבות ליום אחד בלבד. עמוד הפייסבוק שלי התמלא בתמונות של מתנות בצירוף המשפט: “תודה לאישה המצליחה והמדהימה שלי שכל השנה דואגת ומפנקת אותי”. זה משפט שמקביל לאמירה: “יכולה להיות לך קריירה, אבל אישה תמיד צריכה לדאוג לבעלה ולילדים לפני הכול כי אחרת היא אישה לא טובה”. מה קורה כאן? איך היום הזה הפך להיות עוד יום שבו השוני המגדרי בין גברים לנשים מונצח באמצעות מתנות “לאישה שלי?”, דרך חגיגת הנשיות המסורתית שהמאבק הפמיניסטי עמל במשך שנים כדי לנפץ?
לקריאה נוספת:
בין שוויון לאיפור בהנחה: האם יום האישה הבין-לאומי עדיין רלוונטי?
בשנים האחרונות יום האישה שאמור לציין מאבק לשוויון מגדרי ומעמדי, כבר לא מסמל את זה אלא מצוין באמצעות שיטה קפיטליסטית שמרדדת את השיח ושמשבשת את כל המאבק. לצד השיטה, מגדירים גברים חצופים מה אומר בשבילם יום האישה, ובכך מכתיבים את התפיסה שלהם לכלל החברה ומחרבים את השוויון.
בחמש השנים האחרונות, ביום האישה, אני מסרבת לנצל הנחות ולקבל מתנות כחלק מ”חגיגות” היום הזה. נהפוך הוא! אני מנצלת את היום הזה כדי להעלות מודעות למאבק לשוויון זכויות. דבר שמאיים על נשים וגברים רבים ומוביל אותי להרבה ויכוחים בנושא. מה שהכי מתסכל הוא שכל דיון כזה נהפך להיות רדוד וחסר תכלית כשהטיעון הנגדי הוא “יום האישה נועד כדי להגיד לכן תודה, שאנחנו אוהבים אתכן ולתת לכן מתנות אז תשתקי ותקבלי את זה”. איך אפשר להגיד שזה יום נועד להוקיר אותי ובאותה נשימה לנסות להשתיק אותי כי הטענות שאני משמיעה לא נעימות לאוזן?
המסחור העצום סביב היום הזה משמש כסוג של “סם מטשטש חושים”, שנועד להעסיק אותנו במתנות ושופינג כדי שלא נתעסק במהות האמיתית של היום הזה: להילחם על דברים שמהותיים עבור כולנו. אני בתור בן אדם ובתור אישה לא מסוגלת לקחת בזה חלק
פמיניזם לצערי, נהפכה להיות מילה שנויה במחלוקת. נשים רבות נרתעות ממנו, ולא מעט גברים ונשים מציירים בדמיונם נשים ממורמרות שמסרבות למרוט שערות ושונאות את כל מה שזז. אני לא מצליחה להבין איך תיאוריה שאפשרה שחרור של כל כך הרבה מיעוטים, שבבסיסה עוסקת בשוויון כלכלי-חברתי ופוליטי בין שני המינים, הפכה להיות כל כך שנואה?
מה שבאמת הייתי רוצה לראות בתאריך הזה בשנה הוא יום המאבק לשוויון מגדרי ומעמדי, כמו שהוא נועד להיות מלכתחילה. יום האישה הוא יום פוליטי מובהק שאמור לשים דגש על מצב הנשים בחברה שלנו מבחינת שוויון הזדמנויות, שכר שווה, אלימות במשפחה והטרדות מיניות. לתחושתי, המסחור העצום סביב היום הזה משמש כסוג של “סם מטשטש חושים”, שנועד להעסיק אותנו במתנות ושופינג כדי שלא נתעסק במהות האמיתית של היום הזה: להילחם על דברים שמהותיים עבור כולנו. אני בתור בן אדם ובתור אישה לא מסוגלת לקחת בזה חלק.
עצם העובדה שיום האישה מצוין רק עבור נשים יוצר ריחוק רגשי עבור גברים שלא רואים ביום זה רלוונטי עבורם. לכן, המתנות שניתנות לנשים משמרות את ההגדרות הנשיות ובכך כולאות את הנשים בהגדרות האלה, אבל גם מאלצות את הגברים להישמר מאותן הגדרות ולאמץ התנהגויות שנתפסות כגבריות. דבר המנציח את השוני המגדרי שברצוננו לשבור.
שוויון מגדרי ומעמדי הוא בעיה של כולנו כחברה, ופמיניזם מיועד עבור כולנו, נשים וגברים כאחד. הוא אמור לשחרר אותנו מקיבעון תפיסתי של תכונות שנחשבות “נשיות” ותכונות שנחשבות “גבריות”. לאפשר לנשים ולגברים להתנהג ולהתלבש כאוות נפשם בלי שישפטו אותם על זה ובלי שישייכו לאישה כריזמטית את המושג “ביץ'” או לגבר רגיש את המושג “בכיין כמו אישה”. שנאה לגישה הזאת רק כולאת את כולנו בתוך הגדרות שלא באמת מתאימות לנו ולא מאפשרות לנו להתפתח. הגיע הזמן שנפסיק לציין את יום האישה באמצעות מתנות ונילחם על שוויון מגדרי ומעמדי כי כשכולנו, נשים וגברים, נעשה זאת – נצליח באמת להגיע למצב של שוויון מלא. ואז, לא נצטרך בכלל לציין את יום האישה.
