מאת שירה אלטמן – יום טוב
כל ילד חושב שאבא שלו גיבור. מגיל קטן סיפרתי בגאווה על כך שאבי השתתף במבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון הראשונה). בכל שנה, קצת אחרי יום ההולדת שלו, הוא לוקח עמו מגשי כיבוד לעבודה עבור “סעודת הודיה”. ההודיה היא על מה שהוא מכנה “נס” שקרה לו במלחמה. במרוצת השנים, כבר ידעתי לספר שאבי מודה על כך שיצא בחיים מקרב המפורסם “קרב סולטאן יעקוב”, שבו נהרגו 21 חיילים, נשבו שניים ועד היום נחשבים נעדרים שני חיילי מילואים.
למרות שמגיל קטן ידעתי שאבי נטל חלק בקרב, לפני כמה שנים פתאום הבנתי שאני לא יודעת הרבה על אודות הקרב עצמו, מה כל כך מיוחד בו ולמה אבי עורך עבורו סעודת הודיה? היום כ’ בסיוון, 38 שנים לקרב סולטאן, קיבלתי ממנו תשובות למרבית השאלות על אותו הקרב שניצל ממנו, ושאיבד בו חברים.
“נוסעים בחושך מוחלט, רואים בקושי את הטנק שלפנינו”
אבי, יוסף אלטמן, גויס כחלק מגדוד מילואים של חיל השריון. “הייתי אז ב’הֵסדר’ ובאותה תקופה למדתי בישיבה. בשבת ראינו את הסדירניקים שיצאו הביתה לסופ”ש, מוקפצים עם המדים והנשק חזרה לצבא. היה לנו ברור שיגייסו אותנו ראשונים כגדוד מילואים”. ביום ראשון בערב הם אכן גויסו. הקרב עצמו התרחש באותו שבוע בלילה שבין חמישי לשישי. “המג”ד קיבל פקודה פתאומית להתחיל לנוע לכיוון כביש דמשק-ביירות. אנחנו נוסעים בשיירה בחושך מוחלט כדי שלא נתגלה, רואים בקושי את הטנק שלפנינו. מימיננו רכס, לפנינו רכס ונאמר לנו לא לירות לשמאל כי שם נמצאים כוחות שלנו. פתאום מתחילים לירות עלינו משמאל, שני טנקים נפגעים וחמישה חבר’ה נהרגים”.
בעקבות הירי שלוש הפלוגות של הגדוד מתפצלות. המג”ד עירא אפרון, שהיה עם הכוח הקדמי, הספיק להתקדם עוד כמה קילומטרים. עוד קולות ירי נשמעים, הפעם אש כבדה מופנית אליהם מכיוון צלע ההר – הכוחות הסורים תוקפים. כל הגדוד נמצא אז תחת אש סורית כבדה, ובחסות החשכה חיילי צה”ל לא יודעים לאמוד מול איזה כוח הם עומדים.
“אי אפשר היה לראות שום דבר אבל פשוט ירינו חזרה. כשהתחיל לעלות הבוקר הבנו מול מי אנחנו עומדים. 500 מטר ממני אני מזהה מבצר מחומש היטב בסוללת נ”ט. זה היה כל כך קרוב שלא הצלחתי לכוון את התותח לכיוון כי כל פעם שהנמכתי את הצריח, המנגנון שמגן על המנוע והנמצא מתחת לצריח – הקפיץ אותו למעלה. בסוף הטנקים שהיו מאחוריי הצליחו לירות על העמדה הסורית.
“הטנק שלנו חטף אש, המזל היה שרק המנוע ספג את הפגיעה ואנחנו ניצלנו. לי, שהייתי בעמדת התותחן שצמודה למנוע, נשרפו קצת הנעלים וזהו. זה היה ממש נס. נטשנו את הטנק, וזאת הייתה הפעם הראשונה שאני מבין איפה אני נמצא. כל הזמן הזה ראיתי רק דרך צלב הכוונת. עלינו על הנגמ”ש הפלוגתי עם עוד חיילים שהטנקים שלהם נפגעו, אחד על השני כמו סרדינים”.
“בבוקר הגענו לנקודת האיסוף. ושם אנחנו רואים עולם אחר”
הגדוד על כל כוחותיו שהתרכזו בשלוש נקודות היה מכותר. “כשאתה בקרב עצמו בחילופי אש, אתה לא באמת מצליח לחשוב על כלום. אתה פועל על אוטומט כמו בתרגולות. אבל בלילה כשהיה שקט וחשוך, רצו המחשבות שיכול להיות שניפול בשבי, במקרה הטוב”. לאורך הלילה נעשים ניסיונות להשיג חילוץ, וקיימת הבנה שאם הכוח לא יחולץ – גדוד שלם עלול להימחק או ליפול בשבי. כוח של תותחנים התכונן לירות פגזים מצדי הטנקים, וכך ליצור לגדוד מסדרון עשן שיחצוץ ביניהם לבין הסורים ויאפשר להם לסגת. אלא שבשל החשיכה, לא היה ניתן לראות היכן כוחות צה”ל נמצאים ולכן היה צריך לדחות זאת עד הבוקר. רק כשעלה האור הצליחו לזהות איפה הכוחות ממוקמים ולהתחיל בירי החילוץ. בדרך זו חולץ הגדוד מהכוחות הסורים שכיתרו אותו. “ככה נסענו כמה קילומטרים דרומה, ובשעה עשר בבוקר הגענו לנקודת האיסוף. ושם אנחנו רואים עולם אחר: חיילים יושבים ואוכלים ארוחת בוקר בנחת”.
לאחר שאלטמן חזר מהלחימה ביחד עם הגדוד שחולץ, הם גילו שמתוך 33 טנקים שיצאו עם הגדוד, חזרו רק תשעה. לצה”ל נרשמו אבדות רבות: 20 חיילים הרוגים, יותר מ-30 פצועים, שני שבויים ושלושה נעדרים, זכריה באומל, יהודה כץ וצביקה פלדמן. אחרי שבוע שוחרר הגדוד מהמערכה ואבי חזר הביתה. “היו הרבה הרוגים, לא רק מהקרב שלנו, ואנשים הסתובבו עם זקנים בגלל האבל. אבא שלי שהבין את גודל הנס החליט לגדל זקן ממניע הפוך – מתוך שמחה על כך שניצלתי ואני חי”.
“משתדל לעשות כמה שיותר טוב כדי לפצות על זה שהם לא כאן”
עם מניין ההרוגים, נמנים שניים מחבריו של אבי לישיבת ההסדר. “אני משתדל לספר עליהם ביום הזיכרון אבל אני לא מספיק מצליח כי אני מתרגש”, שיתף. ביום הזיכרון האחרון סיפר אבי על אובדן חבריו וכיצד הוא מתמודד עמו: “אני שיצאתי חי, משתדל לעשות כמה שיותר טוב בחיים האלה, כדי לפצות על זה שהם לא כאן”.
לפני כשנה הובאה ארצה גופתו של באומל שעד אז נחשב לאחד נעדרי הקרב. “הרגשתי שמחה”, סיפר על הרגע שבו גילה על כך. “לא במובן שמשהו משמח קרה, אבל כן שסוף סוף הוא חזר למקומו. אני זוכר שלפני כמה שנים פגשתי את אבא של זכריה שמאז הלך לעולמו, וראיתי עליו את העצב הזה. חוץ מזה שהבן שלו נהרג, אין לו קבר לבכות עליו, לא יודעים מה איתו, למשפחה זה היה נורא קשה”.
בעקבות השבת גופתו של באומל התאחדו חברי הגדוד. הם הקימו קבוצת וואטסאפ וקיימו שבת משותפת. “זה היה מאוד מרגש להחליף חוויות עם כל החבר’ה. אנחנו כמו משפחה. משפחה שנוצרה מתוך האירוע הזה שאנחנו עברנו ביחד ואף אחד אחר בעצם לא עבר חוץ מאיתנו”.
