מאת עביר אלהזייל
השעות הארוכות, החובה לעטות מסכה כל הזמן, הטיפול בחולים והחשש מהידבקות – חנין אבו סכות, סלאם אל-קרינואי וריהאן, שלוש אחיות בשלושה בתי חולים שונים, מספרות ל”ספירלה” על ההתמודדות עם מגפת הקורונה. ברקע שביתת האחיות שחלה השבוע הן מדברות על האחריות הגדולה שעל כתפיהן, ועל הציפיות לעבוד מעבר לגבול היכולת.
אבו סכות עובדת בבית החולים שיבא שבתל השומר. היא מעידה שהקורונה הביאה עמה שינויים רבים בתנאי העבודה. “השינוי הראשון היה מבחינת שעות עבודה, המשמרת התארכה משמונה שעות ל-12. המשמרת הראשונה התחילה בשבע בבוקר עד שבע בערב, והמשמרת השנייה משבע בערב עד שבע בבוקר. שלושה צוותים עובדים ביחד ומתחלפים כל פעם”.
ההגבלות על התקהלות והחובה לעטות מסכות בכל זמן היו תקפות גם בבית החולים ונשמרו ביתר שאת. “היה אסור להיפגש בחדר האוכל יותר משני אנשים. אסור להוריד מסכות. זה היה נורא. בהתחלה היה גם אסור להחליף מסכות כי היה חוסר בציוד, והיינו צריכים להישאר 12 שעות עם אותה מסיכה. היינו חייבים לעשות שטיפת ידיים כפולה. היה אסור להתקרב לאנשי צוות אחרים”.
אבו סכות, שבמקור מרהט, התבקשה שלא לחזור לביתה, משום ששם נרשם אחוז גבוה של נדבקים. “מנעו ממני לחזור הביתה, ומאנשים שעובדים בבית החולים וגרים בבני ברק. למזלי, אני שוכרת שם (בתל השומר) דירה, ולא חזרתי לרהט עד שהתחילו להיכנס לתוקף ההקלות”.
אל-קרינואי, שעובדת באסותא מרכזים רפואיים באשדוד, ראתה ירידה בכמות המטופלים בתקופת הקורונה: “הפעילות בחדרי הניתוח ירדה, אף אחד לא רצה להיחשף בטעות למטופל שהוא חולה בקורונה. גם אני המעטתי בהגעה לעבודה. כלומר, כשיכולתי לבחור לא להגיע לעבודה, לא הגעתי”.
לדברי אבו סכות, התפשטות המגפה השפיעה גם על ההתנהלות מול בני המשפחה של החולים. “אם בדרך כלל היינו משתמשים בשיטת ‘הקנגורו’, שלפיה האב והאם נשארים עם הילד במשך שעה, בקורונה היינו צריכים להימנע ממנה כי היא לא הייתה רלוונטית יותר. בחרנו רק את האב או רק את האם, שיישארו מהבוקר ועד הערב, כדי שאם הייתה הידבקות בקורונה, נדע ממי היא קרתה. קשה מאוד להגיד להורה ‘אל תבוא לראות את הילד שלך’. היינו עושים שיחות זום עם ההורים, אבל הן לא היו מספיקות. היה מקרה של אימא שסירבה ללכת, למרות שהיה אסור שהיא תהיה קרובה למטופלים”.
אבו סכות מספרת כי נתקלה לפעמים בגילויי גזענות בתקופה המתוחה. “אנשים היו צועקים עלינו הרבה, ומישהו אחד אפילו אמר ‘הערבייה הזו מטפלת בילד שלי’. אבל לרוב היה שיתוף פעולה וזה מובן כי התקופה הזאת הייתה קשה לכולנו. קשה להורים שיכולים לראות את הילדים שלהם רק במשך חצי שעה. אנשים עברו תקופות קשות ואנחנו אמורים להבין אותם”, שיתפה אבו סכות.
ריהאן, שהתחילה לעבוד לאחרונה במחלקת יולדות בבית החולים סורוקה שבבאר שבע, הוסיפה כי “הנוהל במחלקת אשפוז בתקופה קורונה ביחס לאנשים שמגיעים ללוות מטופל, השתנה למלווה אחד. בחדרים מאושפזים חולים בכמות מצומצמת ככל אפשר. בנוסף לזה חל שינוי מבחינת שעות האשפוז – הוא קוצר מ-48 שעות לשחרור ל-36, אם הכול היה סבבה”.
“קשה לראות את הבעות הפנים של המטופלים”
בעקבות התפשטות נגיף הקורונה ריהאן מעידה כי רכשה יותר מיומנויות בעבודה, והצליחה להשתלב בצוות הסיעודי: “למדתי מה זאת עבודת צוות, סדר עדיפויות, ואיך לפתח את תקשורת עם המטופלים”. גם אבו סכות מספרת שהתקופה הזאת לימדה אותה דברים רבים. “למדנו לשמור על ניקיון ולמנוע זיהומים, כך שיותר ילדים נשארו בחיים. לדעתי, זו תקופה שיכולה לקחת אותנו למקומות רחוקים”.
לפי אל-קרינואי, השינוי הגדול בעבודה בבית החולים בתקופת הקורונה היה החובה לעטות מסכה כל הזמן – גם למטופלים. “קשה לראות את הבעות הפנים שלהם, יש שמירת מרחק ומגע עד כמה שניתן. מקום העבודה שלי הוא פרטי ולכן הוא מסנן את המטופלים, אז לא יצא לי להיתקל במטופל שהוא חולה קורונה. הדבר ראשון שעשיתי, כחלק ממערכת הבריאות, היה להשתמש בכל אמצעי המיגון האפשריים, כדי לא לסכן את בני משפחתי. שמרתי על כל הכללים”.
במערכת הבריאות חוששים כעת מהתפרצות הגל השני, וגם אל-קרינואי שותפה להרגשה. “בתקופה האחרונה הייתה הקלה בגלל ששחררו את הסגר ואנשים פחות מקפידים על הוראות משרד בריאות, לכן לפי דעתי, הגל שני יהיה יותר גרוע מהראשון. אני צופה בחדשות ואני יודעת מה קורה במדינה. ההחלטה לחזור לשגרה היא דבר לא הגיוני ולא נכון. אני צופה שנגיף הקורונה לא יעבור כל כך מהר מהעולם. יכול להיות שכמו בשפעת יתפתחו המון מוטציות של הנגיף. מקווה שיהיה חיסון יעיל בקרוב”.
